נראה שכל המלצריות החליטו לוותר על חזייה

ישבנו שם, מנסים לתכנן מסיבת רווקים, אבל לא הצלחנו להתרכז לרגע, מפני שהן החליטו לתת דרור לפטמות. ולאן שלא הפנינו את מבטינו, תקפו אותנו שתי נקודות מחייכות ממרכז החזה של המלצריות, כאילו נוספו להן עוד זוג עיניים מהפנטות. חוצפה!

באופן די מפתיע החלטנו להיפגש בבית קפה תל אביבי ותיק ונחמד, הרכב של שלושה חברים משכבר, כדי לדון במסיבת רווקים של עוד אחד מהחבר'ה שנפל בזרועות האהבה בדמות אשה שאנחנו דווקא מחבבים. ושלא תבינו לא נכון, אני אומר "נפל" מפני שבאיזשהו מקום אני מרגיש כאילו חבריי נופלים לי ונעלמים בתוך משפחתיות וזוגיות שעטופה חלומות בניחוח משכנתה וחיתולים עם קקי. אני מפרגן ובעד שיהיה לאנשים טוב, אבל העניין שלי היום בכלל אינו קשור לזוגיות ולחלומות על התמסדות, אלא בחוצפה של מלצריות הקפה שלנו.

 

אני לא יודע מה קרה להן באותו יום ואם זה היה מתוכנן מראש, אבל נראה לי שהן החליטו להתעלל בנו, שלושה חברים המנסים לפתח שיחה ודיון כללי על דינה של מסיבת רווקים אבל לא מצליחים להתרכז לרגע, שכן בית הקפה עמוס במלצריות חמודות ויעילות, שיצאו חוצץ נגד עניין החזייה.

 

באורח פלא, נראה כאילו כל המלצריות בבית הקפה התל אביבי החליטו שדי להן בחתיכת הבד עם הכתפיות שעוטפת את שדיהן ושהגיע הזמן לתת דרור לפטמות. ולאן שלא הפנינו את מבטינו, תקפו אותנו שתי נקודות מחייכות ממרכז החזה של המלצריות, כאילו נוספו להן עוד זוג עיניים מהפנטות.

 

מילא אם היה מדובר רק בכך, אבל בנוסף לכל, הלבוש הכללי של הבנות היה רפוי ונראה כאילו כולן התבלבלו בבוקר ושכחו שהן הלכו לעבודה, לא לשירותים בדירת החדר וחצי עם החבר שעדיין ישן.

 

אלוהים ישמור, איך לעזאזל איך אפשר להתרכז ככה? זה לא פייר!

 

אנחנו אמורים לשבת, וכמובן לא ללטוש מבטים

המצב התדרדר עוד יותר כשהן התחילו לנקות שולחנות סביבנו, תוך כדי רכינה אל עבר קצה השולחנות. ואנחנו אמורים לשבת, וכמובן לא ללטוש מבטים, כי זה לא יפה ולא מכובד.

 

אין מצב! זה בלתי נשלט, ושלא יבלבלו לי את המוח, זה לא עניין של חוסר בסקס או חרמנות יתר, אלא עניין אבולוציוני קדום שאי אפשר להתגבר עליו. לוטם, חברנו הנשוי אמר תוך כדי בהייה לרצפה שאנחנו חייבים למצוא דרך להפסיק עם זה, ומיד, כי מישהו יכול להעיר לנו, או גרוע מכך – להגיש תביעה על הטרדה מינית או משהו כזה.

 

לא יכול להיות שככה מטרידים אותנו עם פטמות

"ההפך צריך לקרות", אמרתי לו, מסתכן בהרמת מבט לגבהים בהם העיניים שלי יכולות להתפקס שוב על זוג פטמות. "אנחנו אלה שצריכים להתלונן על הטרדה מינית. לא יכול להיות שככה מטרידים אותנו עם פטמות בגדלים שונים וחולצות משוחררות מול העיניים".

 

הרי בינינו, זה מלכוד שאי אפשר לברוח ממנו. מצד אחד, אתה מאד רוצה להתרכז במעשיך. מצד שני, היצר החייתי, שלא נעלם גם אם יש לך אשה ושני ילדים וגם אם אתה זקן בן 100, משתלט עליך ולא נותן מנוח לעיניים ולמבטים.

 

ניסינו להרפות מזה בכל דרך אפשרית. לוטם אמר שאנחנו יכולים להירגע כי בטוח שהן כולן לסביות, אבל כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, זה לא ממש עזר. אמיר ניסה גם ואמר ש"הן בכלל כולן ילדות מגעילות ולא מעניינות עם ריח רע מהפה". אפילו זה לא עבד. אני תמכתי בהם ואמרתי ש"אי אפשר ככה, בואו נזמין חשבון ונעבור למקום אחר", אבל זה לא עזר.

 

נשארנו תקועים בכסאות עם המבטים. אז נפל האסימון והבנו שיש דבר כזה, נשים מטרידות, ושמדובר פה ביד אחת של כל המלצריות בקפה, שהחליטו לעשות לנו דווקא ושהן נהנות מזה בדיוק כמו שגברים מטרידים נהנים להציק לבחורות במשרד, ברחוב בדיסקוטק או במקומות המוזרים האחרים שגברים מטרידים נמצאים בהם, חוץ מהכלא.

 

אבל מה כבר יכולנו לעשות? להתלונן למישהו? להביא חזיות מהבית?

 

אחרי ארבע שעות של קפה והסטות מבטים לשדיים משתרבבים בעליצות, הצלחנו להזמין חשבון והחלטנו פה אחד שחייבים לעשות משהו בנידון. לכן נפגשנו באותו קפה גם למחרת כדי לדון בעניין.

 

מאז אנחנו יושבים באותו בית קפה ומנסים למצוא פתרון לבעיה החמורה הזו. לחוצפה השערורייתית הזאת. ולא, הבעיה לא נפתרה עדיין. אנחנו עובדים על זה...