חמניות עיוורות הוא רומן עם אג'נדה. היא כתובה כבר בעמוד הראשון של הספר: "כדי להתגבר יש לקבל, לא להעביר דף או להשליך אל הנשייה. במקרה של טרגדיה אין שום מנוס ממלאכת האבל וזו אינה תלויה כלל בפיוס או במחילה, או בהעדרם. בספרד לא ריצו את האבל, וריצויו הוא, בין השאר, הכרה ציבורית בכך שאכן אירע דבר טרגי - ומעל לכל - חסר תקנה" (ציטוט של קרלוס פירה, מתוך מבוא לספר בעיני היום, אנתולוגיה של שירת תומס סגוביה).
הספר, על ארבעת הסיפורים שמרכיבים אותו, מבקש להתעכב עוד רגע על מה שהיה, אבל לא בהכרח בהקשר
הפוליטי. הוא מכוון אל משהו בסיסי הרבה יותר - אל שכבת היסוד שמתחת לכל הדברים, מתחת לחיילים ולצבאות ולפוליטיקה ולמנהיגים ולמנצחים ולמפסידים. מנדס מתעסק במחיר שהמלחמה והוויית המלחמה גובה מהאנשים שחיים אותה. הוא מתעסק בפחד. ובמוות. ובתבוסה.
ארבעת הסיפורים שבספר הם יחידות עצמאיות עם קישורים רופפים, המרכיבות שלם אחד. הגיבור של הסיפור הראשון מוזכר בסיפור השלישי, הגיבורים של הסיפור השני מוזכרים ברביעי, אבל מה שהופך את הספר לרומן ולא לקובץ סיפורים זה הסאב-טקסט. זה הטון, השפה, הצבע, מיקום ארבעת הסיפורים בתחומי הזמן והמרחב של מלחמת האזרחים בספרד, ופסיעתם האיטית, הנוגה והמובסת של גיבוריהם אל מותם.
הסיפורים כתובים ונקראים כסיפורי אמת; דברים שהתרחשו במציאות ומנדס משחזר מתוך עדויות: למשל דפי יומן שכתב הגיבור של הסיפור השלישי, משורר צעיר שברח להרים עם אשתו ההרה. אחרי שאשתו מתה, והוא והתינוק מסתתרים בהרים, הוא כותב: "הובסתי, אבל הייתי יכול לנצח... אספר לבני, המסתכל עלי כאילו הוא מבין ללבי, שאני לא הייתי מניח לאויבי להימלט שבורים וחסרי כול, לא הייתי דן אף אחד מכיוון שהוא משורר".
"בנייר ובעפרון הסתערתי על שדה הקרב, ומגופי בקעו מילים בשצף קצף וניחמו את הפצועים, ומהנחמה שציירתי צצו גנרלים יוצאים מן הכלל והצדיקו את הפצועים. פצועים, גנרלים, גנרלים, פצועים, ואני באמצע עם שירתי. שותף לדבר עברה".
וזה עוד דבר שמשותף לארבעתם הסיפורים - הגיבורים שלהם מובסים. המלחמה הביסה אותם והם רוצים למות. גם אם לחמו בצד המנצח, כמו במקרה של הסרן אלגריה. הסרן חצה את הקווים, עזב את הצבא שלו והסגיר את עצמו יום לפני הניצחון/תבוסה. כלומר, למרות שלחם בצד שעתיד לנצח - ביום הניצחון היה אסיר של הצד המפסיד.
מנדס משחזר את הסיפור שלו, שמתקדם נגד הזרם, מתוך עדויות, מסמכים צבאיים ופרוטוקול המשפט שנערך לו: "כאשר נשאל אם מעללי הגבורה המהוללים של הצבא הלאומי הם סיבה לבגוד במולדת, הוא משיב שלא, שהסיבה האמיתית היא שלא רצינו לנצח את החזית העממית במלחמה. כאשר נשאל מה רצינו אם לא לנצח במסע הצלב המהולל, הנאשם משיב: רצינו להרוג אותם".
כל מי שחי בזמן המלחמה אשם, ואשמתו היא מעצם היותו שותף. מעצם העבודה שחי בתקופת המלחמה.
הגיבורים של מנדס מבינים את זה, חשים את חוסר התקנה שבדבר, ולא רוצים להמשיך להיות שותפים. המוצא היחיד שלהם הוא להפסיק לחיות.
הספר מתורגם ביופי וברגישות ובאהבה גדולה על ידי רמי סערי, ובכך מצטרף לשורת תרגומים של סערי לספרים שעוסקים במלחמת האזרחים בספרד (ספריו של חוליו לימסארס, "ירח של זאבים", "קטעים מספר אילם"; "חיילי סלמיס" של חויר סרקס ו"כיכר היהלום" של מרסה רודורדה").
אבל, היופי והעוצמה של הספר הם בטקסט שלא נכתב. מתוך כל עמוד בספר נשפכים עצב, יאוש ותוגה נוראה וגורפת. אצל מנדס התבוסה היא התוצאה היחידה של המלחמה, וזה הופך את הספר לאוניברסלי והומניסטי, עם מסר מסוים גם לקהל הישראלי - היחיד שישרוד בסוף את כל המלחמות האלה זה הייאוש.
"חמניות עיוורות", אלברטו מנדס, מספרדית: רמי סערי, עם עובד, 174 עמ'
לכל כתבות המדור לחצו כאן