לראות את העולם מהעיניים שלהם

הוא חושב שאם הבית מבולגן לאישתו לא אכפת ממנו. היא לא מבינה איך בכלל יש לו טענות. אוהד מתכופף להרים עפרון ובר מבין שהוא רוצה לחסום לו את הדרך. כל אחד רואה את הדברים אחרת - השאלה היא, מה עושים עם זה? ד"ר צביקה תורן, פסיכולוג חינוכי, מסביר איך גישת הגשטאלט יכולה לפתור בעיות

בר, נער בגיל החטיבה, נכנס לכיתתו באיחור. בעודו מתקדם לכיוון השולחן שלו, הוא נתקל במחסום לא צפוי: אוהד בן כיתתו מתכופף על מנת להרים עיפרון שנפל לו. בר מגיב מיד, ולמרות נוכחותה של המורה, הוא מחטיף לאוהד מכות נמרצות. כשהמורה מצליחה להפריד ביניהם, היא שואלת את בר "מה קרה? למה הרבצת לו?" בר עונה: "אוהד התכופף בכוונה כדי להפיל אותי".

 

הכל בגלל הגשטאלט

מקרים כאלו הם כל כך שכיחים, שעכשיו תרימו גבה ותשאלו - אז מה כאן הפואנטה? ובכן, הפעם הפואנטה אינה העובדה המצערת שנוכחותה של המורה לא הצליחה למנוע את התגובה האלימה, אלא הפרשנות השגויה שניתנה על ידי בר להתכופפות של אוהד. בר, דרך אגב, משוכנע שהפרשנות שלו נכונה.

 

דוגמא זו משקפת את תיאוריית הגשטאלט בפעולה. גשטאלט היא מילה גרמנית שפירושה תבנית, שלם, משהו בעל משמעות. "הנחת היסוד על פי תיאוריית הגשטאלט", מסביר ד"ר צביקה תורן, פסיכולוג חינוכי. "היא שהתפיסה שלנו את ההתרחשויות אינה פאסיבית, אלא פעילה. כאשר אנחנו קולטים גירוי מסוים, אנחנו מיד מעניקים לו משמעות שהיא הגשטאלט".

 

בר העניק משמעות עוינת ותוקפנית להתכופפות של אוהד, הפך את הפעולה לאיום כלפיו ולכן הגיב באופן כל כך תוקפני. הסיבות לפירוש המסוים שניתן על ידו יכולות להיות רבות: תקריות קודמות עם אוהד, תקרית לא נעימה בבית באותו בוקר, תסכול עקב האיחור ועוד.

 

הבית מבולגן = לא אכפת לך ממני

פריץ פרלס היה מייסד התרפיה בגשטאלט, שהתפתחה בשנות ה-40. "לעומת תיאוריית הגשטאלט הרחבה, פרלס טען שלא רק שאנחנו מעניקים משמעות ופרשנות לכל גירוי, אלא שאנחנו לחלוטין לא ערים לכך שמדובר בפרשנות ולא בעובדה מוצקה. אנחנו משוכנעים שזו המשמעות היחידה שאפשר להעניק לאותו גירוי, מה שהופך את הנושא לקריטי בהיבטים של משפחה וזוגיות למשל".

 

תורן מתאר סיטואציה בחיי בני זוג שהגיעו אליו לטיפול: בן הזוג נכנס הביתה לאחר יום עבודה ארוך. הוא עייף ולמרות שיש חלוקת תפקידים בבית, הציפייה שלו באותה נקודת זמן היא שתקדם אותו סביבה ביתית, חמה, אסתטית ונקייה. המציאות טופחת על פניו כאשר הוא פותח את הדלת ובית מבולגן ומטבח מלוכלך ומלא כלים מקדמים את פניו.

 

הכעס והתסכול משתלטים עליו והוא אומר לאשתו "עוד פעם את עושה את זה?" הוא מעניק משמעות למראה הבית. הוא חושב שלאשתו לא אכפת איך הבית נראה ולא אכפת לה אם נעים לו או לא לחזור אליו. אשתו עונה "מה אתה רוצה? יש בבית 4 ילדים. כל אחד תורם את החלק שלו לבלגאן ואין טעם לסדר כל הזמן. כשהם ילכו לישון, נסדר". היא חושבת לעצמה: "אני מתמודדת פה עם כל הבלגאן כשהוא נשאר עד מאוחר בעבודה ויש לו טענות. הרבה יותר קל לעבוד מאשר להיות פה עם 4 ילדים כל אחר צהריים". מצלצל מוכר?

 

לכל אדם יש גבול שהוא בהמחשה, שכבת העור החיצונית שלנו. לגבול הזה 2 תפקידים מרכזיים: זהו המקום שמבדל אותנו מהאחר, אבל זהו גם המקום בו אני יכול להתחבר למישהו אחר. "בניגוד לפרויד שהסביר את רוב ההתנהגויות שלנו כקונפליקט בין החלק היצרי לבין החלק המצפוני, כאשר התוצאה היא איזושהי פשרה בין שניהם", מסביר תורן. "בגשטאלט עוסקים במה קורה על הגבול הזה שבין שני אנשים, בו בעצם מתרחשים האירועים המשמעותיים ביותר בחיים. על פי הגשטאלט לא מתפתחים עד גיל 7-8, אלא כל החיים".

 

במשך השנים, במודע או שלא במודע, הורינו מלמדים אותנו להימנע ממגע עם רגשות מסוימים. בנוסף, אנחנו מקבלים מהם צווים שהם לא בהכרח ערים להם, אבל מועברים כתוצאה מחרדות ומרגשי אשם. בבתים של ניצולי שואה למשל, היה חשוב מאוד לבנות משפחה חדשה שהכול בה מאוד בסדר. לעיתים, לא הרשו לבטא כעסים במשפחות הללו מתוך התפיסה השגויה שכעס ומתח הם סימפטומים לאי תקינות המשפחה. הילד למד לא להרגיש את הכעס ובשפת הגשטאלט הוא בעצם איבד מגע עם החלק הכועס שלו.

 

הימנעות זו באה לידי ביטוי לאחר מכן במגע חיצוני עם מישהו אחר. המילה Emotion באנגלית היא צירוף של שתי מילים motion ו-energy, "רגש הוא תמיד בתנועה", אומר תורן. "אם הוא יהיה חסום במקום כלשהו, הוא יימצא את הפתח לצאת במקום אחר".

 

המורה לבלט לעגה לי

דוגמא נוספת להשפעה המשמעותית שיכולה להיות לנקודת מפגש לא מוצלחת היא של ילדה בכיתה ג' שמאוד אהבה לרקוד. לקראת אחת ההופעות, המורה אמרה לכיתת הריקוד: "כל הבנות שרוקדות טוב תהיינה בשורה הראשונה והשאר בשורה השנייה והשלישית". הילדה נעמדה בשורה הראשונה והמורה אמרה לה "טוב, את התבלבלת שנעמדת בשורה הראשונה, נכון?"

 

אותה ילדה היא בת 25 כיום והיא סיפרה את סיפורה בכאב על כך שכל חייה רצתה לרקוד ולא העזה כי המורה בכיתה ג' לעגה לה. על פי גישת הגשטאלט, היא קיבלה מהמורה צו לא להיות במגע עם החלק הרוקד שלה ומאז היא תופסת את עצמה כמסורבלת בתחום הגופני.

 

"מגע וקונטקט בתיאוריית הגשטאלט הן מילות מפתח", מסביר תורן. "אם חיינו היו בריאים לחלוטין, לכל אחד מאיתנו היה מגע עם כל הרגשות הפנימיים שלו, אבל מאחר שאנחנו גדלים עם הורים שהם בני אדם וקשה להם לקבל חלק מהדברים, בתת מודע, הם בעצם מלמדים אותנו לא להיות במגע עם כל החלקים הפנימיים שלנו".

 

כמובן שהורים הם גורם משמעותי אך לא יחיד בהתפתחות התפיסה של הילד. למעשה, כל המגעים שהוא יוצר משפיעים על גיבושה – מגעים עם מורים, אחים וחברים.

 

מודעות היא השלב הראשון

כיצד ניתן להתגבר על הנטייה הטבעית שלנו לפרש כל אירוע? התשובה היא קודם כל מוּדעות. אם נבין שהפרשנות שלנו היא אישית וסובייקטיבית, נתחיל לשאול שאלות לגבי הפרשנות של האחר. "לפני שאנחנו מגיבים על אירוע מסוים, חשוב ללמוד לשאול על המשמעות הניתנת לאירוע על ידי האחר", מציע תורן.

 

"אם ילד חוזר מבית הספר ומספר שהוא מאוד נפגע ממורה מסוימת ושהוא יותר לא משתתף בשיעורים שלה, אנחנו שואלים מה קרה ובדרך כלל ממהרים להגיב. אנחנו אומרים לו 'זה לא נורא' או 'נדבר עם המורה'. התגובות שלנו הן מיידיות בדרך כלל ואנחנו שוכחים לבדוק איזו משמעות הילד העניק לאותו אירוע.

 

"אם ההורה יגיד 'זה לא נורא. מה אתה עושה מזה עניין? תחזור מחר לכיתה'. יתכן שהוא מענה את הילד שלו באותו רגע. יתכן שהילד תופס את עצמו מאוד חלש באותו מקצוע וההערה של המורה בנוכחות הכיתה היא דבר איום ונורא מבחינתו. כשההורה אומר 'לא נורא', הילד ירגיש מאוד בודד. הוא ירגיש שאין אמפטיה לעולם שלו ולתחושות שלו. אם נצליח לבדוק את המשמעות שהילד נתן לאירוע לפני התגובה, התגובה שלנו תהיה יותר מתאימה ומדויקת".

 

על פי הגשטאלט, גם התנגדות או חוסר רצון לשתף פעולה הינן אמירות אינטימיות ובעלות משמעות.

 

אם אדם אומר על אירוע מסוים, אני לא זוכר או אני לא יכול להתייחס לזה, הוא בעצם אומר שהוא לא מרגיש מספיק בטוח כדי לגעת בנושא הזה ושהוא צריך יותר תמיכה וביטחון. אם ילד אומר: "אני לא רוצה לעשות שיעורים בחשבון. זה מקצוע דפוק", סביר להניח שנעמיד אותו במקומו ונגיד שחשוב לעשות שיעורי בית ושזה חשוב לעתיד שלו. יתכן שנכריח אותו להכין את השיעורים על ידי איומים או הבטחות.

 

"נצליח לשבור את ההתנגדות הנקודתית שלו, אבל החוכמה היא לקיים איתו דיאלוג. לשים את הספרים והמחברות בצד ולשבת לשיחה ב-4 עיניים, לא תוך כדי מטלות אחרות. להגיד לו: 'בוא תספר לי מה זה בשבילך חשבון'. אולי הוא יגיד: 'חשבון זה מקצוע רק לילדים חכמים ואני לא כזה. ניסיתי לעשות תרגיל בכיתה והמורה אמרה לי שכבר מההתחלה אני לא עושה את זה נכון'". אולי נגלה שהילד מעניק לחשבון משמעות של מבחן אינטליגנציה ושההערכה שלו את עצמו כתוצאה מכך כלא אינטליגנטי גורמת לרתיעה שלו מהמקצוע.

 

"הורים צריכים ליזום יותר ולהגיב פחות", אומר תורן. "מומלץ לטפח בבית תרבות של איתור, זיהוי, שיוּם והבעה של רגשות. ככל שיש יותר הפרעות במגע של האדם או הילד עם חלקים רגשיים ופנימיים שלו, זה יבוא לידי ביטוי בהפרעה במגעים בין אישיים חיצוניים. אם יש רגש שעולה במרחב הבינאישי שלי ואני לא מזהה אותו, הוא ישפיע על ההתנהלות שלי.

 

"וירג'יניה סאטיר, שהייתה מטפלת משפחתית מצוינת, כתבה שהדרך שלה לאבחן משפחה בריאה יותר או פחות היא על פי כמות הרגש שמותר להרגיש ולבטא באותה משפחה".

 

וזה הזמן לציין שחלקנו עוברים באופן ספונטני את התהליך של איתור, זיהוי, שיום והבעה של רגשות, אך רבים מאיתנו חווים תקיעות במקום כלשהו בחיים, במערכת יחסים מסוימת או בביצוע החלטה משמעותית. במקרה זה ננסה - איתור, זיהוי, שיום והבעה של רגשות. כהורים, מעבר לתהליך האישי שלנו, מוטלת עלינו האחריות לעזור גם לילדינו באותו תהליך. בהצלחה.