מי באמת מוכן לעבור דירה בשביל האהבה?

ישראל מדינה קטנה, אבל מבחינת תרבויות היא כמו יבשת. בין מקצב המטרופולין לנמנום המושב, בין רוח האידיאולוגיה הנושבת ביש"ע לנהנתנות ערי החוף, פעורה לפעמים תהום קשה לגישור

נגיד שמצאתם את האהבה. ייתכן שהיא הראשונה ואולי השנייה או השלישית. אתם מאושרים עד הגג, הכל נראה מושלם, אבל... באליה שלכם אכן יש קוץ: את גרה בגליל והוא באילת, או במקרה הפחות נורא את גרה בגליל והוא בתל אביב, או אולי שאת גרה בתל אביב והוא בירושלים, או להפך. אני מאמינה שהבנתם כבר כמה דוקר הקוץ.

 

נגיד שאת מאוד אוהבת את הנוף הגלילי, את הקצב המתון, את הטבע המכתיב לך מתי לישון ומתי לקום, ואילו הוא לא יכול להירדם בלי צפירות אמבולנסים ואזעקות שווא של מכוניות החונות מתחת לחלון חדר השינה, בלי הפעימה האין סופית של החיים 24/7, בלי היכולת לרדת לפיצוציה השכונתית בשתיים בבוקר.

 

מרחק יכול להיות גיאוגרפי, אבל גם מנטאלי. לפעמים המרחק לא עולה על 20-30 קילומטר, אבל בשבילכם זה עושה את כל ההבדל. מה אין הבדל בין אשקלון לגדרה? או בין כפר סבא לחמש דקות ממנה מזרחה? ומה עם "מצא את ההבדלים" בין תל אביב לירושלים? ישראל מדינה קטנה, אבל מבחינה תרבותית היא לפחות היבשת השישית. בין מקצב המטרופולין לנמנום המושב או בין רוח האידיאולוגיה הנושבת ביש"ע ונהנתנות ערי החוף פעורה לפעמים תהום שקשה לגשר עליה בקלות.

 

הגיעה העת לאחד את קורות הגג

אז קצת נסעתם דרומה וקצת צפונה. נהניתם לנסוע לכפר לסוף שבוע ולנוח מאורות הכרך או להפך – להשאיר את העיזים בדיר ולקרוע קצת את הברים בעיר, אבל עכשיו, כך אתם מרגישים, הגיעה העת לאחד את קורות הגג ולתת סיכוי למערכת.

 

ובשביל אהבה אמיתית - אנחנו מוכנים לעשות הכל! אז האם באמת נעתיק את מקום מגורינו בשבילה? מי צריך להעתיק את מקום המגורים שלו, את סגנון החיים ואת המקום שבו הוא באמת מרגיש בבית, ומה מחיר ההעתקה הזאת בעצם?

 

אם אתם עוד לא בני 30, זה אולי נראה יותר פשוט. עדיין אין מחויבות עמוקת שורשים למקום עבודה וגם אין ילדים ממערכת א' הגרים בסביבה. אבל מסתבר שגם צעירים לא מתלהבים מלעבור למקומות רחוקים מדי מהמקום שלהם. תל אביבים מתקשים לעבור את גבולותיה הבלתי נראים של העיר בלי לחטוף כאב ראש מעודף האוויר הצלול שאופף אותם בחוץ. ירושלמים מתקשים להתרגל לאווירת הקרנבל התל אביבית כשהם מגיעים מסופי שבוע בהם מכוניות לא נוסעות והכבישים עמוסים בהולכי רגל המנסים להגיע מביתם לבית הכנסת וחוזר חלילה. נסו להעביר צעיר או צעירה ילידי תל אביב לגבעתיים או לרמת גן. מבחינתם זה כמו לעבור למדינה אחרת.

 

ועכשיו נעבור לאלה שמתחילים את פרק ב' בחייהם - דמיינו את אלה הנכנסים לאתר היכרויות, מסמנים את טווח הקילומטרים הגדול ביותר האפשרי (למה לא? אולי האהבה שלהם נמצאת דווקא במרחק של 300 ק"מ?) והופ - נופלים על החצי השני שגר מבחינתם בקיבינימט. החצי השני, מצידו, מושרש כבר מזמן בבלטות של המשרד ומסביבו מתגודדים צאצאים מכמה ענפי עץ המשפחה, וגם החברים והחברות זמינים מהרגע לעכשיו.

 

אבל האהבה - היא שם, כל כך רחוקה וכל כך מזמינה. אז מה עושים? נוטשים את הכל ורצים אליה עם השקיעה בתוספת עשרות ארגזים ארוזים במיטלטלין של חיינו? איזה מחיר נשלם? האם נצטרך להתחיל לגמוא פקקים בבקרים ובין הערביים כדי להגיע לעבודה? האם נחפש בערוב ימינו עבודה חדשה בגיאוגרפיה החדשה? ומה עם הילדים? האם נראה אותם אחת ל... או שאולי נמסד איתם קשר טלפוני או אינטרנטי?

 

אמנם נקום בבוקר אל חיוכה הצחור של אהבתנו, אבל לאחר שנסיט מבטנו החוצה נרגיש כמו פליטים נידפים. אולי נבקש מאהבתנו לעבור אלינו, כי לנו יותר חשוב ויותר משמעותי להישאר בדיוק איפה שאנחנו? ואולי הפיתרון הוא דווקא לחפש אהבה בטווח הטריטוריאלי שלנו כדי לא ליפול בפח היקוש הזה? אבל אז נוותר על הסיכוי שאולי המכסה הנכון לסיר שלנו נמצא דווקא הרחק מאיתנו.

 

אז זהו, שזה פלונטר - מישהו יצטרך לשלם מחיר. עכשיו השאלה היא מי מוכן לשלם אותו בשביל האהבה.

 

• האתר של נילי גרוס