מלחמת ההורים במורים: מה עובר על הילד?
בין הפרוסה של ההורים לפרוסה של המורים ממוקמים הילדים, שהם מרכז הסנדוויץ' החינוכי הזה. במקום לקבל תמיכה דו-כיוונית שמאפשרת צמיחה והתפתחות, הם לחוצים בין שני הצדדים, שפורקים באמצעותם תסכולים, לא תומכים בהם ולפעמים מועכים אותם במאבק שביניהם
בתפיסה החינוכית המודרנית הילד עומד במרכז. לתפיסה הזאת שותפים הן ההורים והן המורים. הילדים הם לכאורה המרוויחים הגדולים, אלא שבמצבים שונים, כמו בנושא הלימודים בבית הספר, ההפך הוא הנכון.
המרכזיות של הילדים נראית טבעית כל כך בעידן שלנו, עד שאנו נוטים לשכוח שהיו גם עידנים אחרים. בעידן הישן, הטרום-דמוקרטי, הייתה היררכיה ברורה, וממנה נגזרו תפקידים ברורים: ההורה מחנך, המורה מלמד והילד מציית. הילדות לא נתפסה כהוויה בפני עצמה בעלת צרכים מיוחדים, אלא כשלב מכין לקראת הבגרות. לא היו משימות שמטרתן לספק את צורכי הילדות; היו משימות שמטרתן להכשיר לקראת הבגרות – לקראת חיים מועילים בחברת המבוגרים. ערכים כמו רגישות לילד, סיפוק רצונותיו, דאגה לאושרו – לא נכללו בסל הערכים של התקופה. לא שצריך להתגעגע לתקופה הזו, רק לזכור שהייתה גם תקופה שבה הילד לא היה במרכז.
האם זה המקום הנכון לילדים? האם יש לשנות זאת? שאלות אלה ורבות נוספות הן נושא חשוב לדיון בפני עצמו. בכתבה זו נצא מתוך הנחה שזו המגמה כיום ונבחן אם היא אכן מיטיבה עם הילדים.
במערכת חינוך אידיאלית, הורים ומורים (ומנהלים ושאר אנשי הצוות החינוכי בבית הספר) היו משתפים פעולה במטרה לתרום לחינוכו הטוב של הילד, אך במערכת החינוך הריאלית המצב כמעט הפוך: במקום שיתוף פעולה נמצא ברוב המקרים עימותים ומאבקים; במקום תמיכה משותפת בילדים, כל צד מעדיף להטיל את האחריות על הצד האחר ולהיצמד לפרשנות החד-צדדית שלו בנוגע לאמצעי החינוך ולמטרותיו.
מציאות זו מביאה לכך שבפועל, מיקומם של הילדים במרכז - בין המורים להורים - מביא במקום תמיכה דו-כיוונית, המאפשרת צמיחה והתפתחות, ללחץ המופעל עליהם משני הכיוונים, שמוריד את המוטיבציה שלהם ומביא אותם לעמדה פאסיבית או מתנגדת.
הצד של ההורים
לדעת ההורים, חובת החינוך מוטלת על המורים. לשם כך הם מפקידים בידיהם את האוצר הפרטי שלהם למשך היום. על המורים ללמד – להעביר את החומר בצורה היעילה והמעניינת ביותר ולדאוג שגיליון הציונים של הילד יזרח במאיות. את כל זה, טוענים ההורים באופן גלוי או סמוי, על המורים לעשות בנועם, ברגישות ותוך התחשבות בצרכיו הייחודיים של הילד.
ההורים – לא כולם, אולי רובם – אינם מתעניינים במצבם של מערכת החינוך ושל בית הספר; אין זה מעניינם שלמורים אין תנאי עבודה חיוניים ושאין מי שיקשיב למצוקתם. הם הרי משלמים מיסים, ולעיתים קרובות גם תשלומים שונים לבית הספר, והם רוצים "שירות." כאשר הם אינם מרוצים מ"רמת השירות," הם מביעים בדרכים שונות – חלקן הרסניות – את תסכולם.
הילדים בבית שומעים את התסכול של הוריהם, את חוסר ההערכה שלהם למוסד החינוכי ולמורים, והולכים עם המטען הזה לבית הספר. כאשר הם חוזרים מבית הספר, הם לעיתים קרובות מתלוננים על הטמטום, על האטימות ועל שרירות הלב של המורים או של חלקם וזוכים להקשבה אוהדת.
כל התלונות האלה, הן של ההורים והן של הילדים, נובעות מההנחה המובנת מאליה שהילד במרכז ויש להתאים לו חינוך שיספק את צרכיו. וכאשר החינוך אינו מספק את צרכיו של הילד – והוא אינו יכול, וספק אם הוא צריך – יש את מי להאשים.
אך ההורים – לא כולם, אולי רובם – אינם מאשימים רק את המורים. הם מאשימים גם את הילד ומפעילים עליו לחץ – כועסים, מענישים ולעיתים קרובות פוגעים בכבודו.
הצד של המורים
המורים מצידם, מתוך מצוקתם, משוועים למישהו שיישא עימם בנטל, שיהיה שותף לאחריות. מישהו שיבין שתפקידו הוא ללמד את הילדים שיש גבולות, כללי התנהגות, התחשבות באחר וכל מה שנכנס תחת הכותרת "דרך ארץ." מהמקום הזה הם מפנים אל ההורים את הדרישה – חנכו את הילדים וגם בדקו את שיעורי הבית שלהם, הזכירו להם את לוח המבחנים וכו.' לשם כך הקימו בתי ספר רבים אתרי אינטרנט. ההורה נכנס לאתר, והופ – לפניו מערכת השעות, לוח המבחנים והציונים, הערות על התנהגות ועוד. האם תפקידו של ההורה הוא להיות הגורם המפקח והמעניש של בית הספר? האם חסרים נושאים לוויכוחים ולעימותים בין הורים לילדיהם מתוך החיים בבית?
לכך מצטרפים עונשים כגון השעיה מבית הספר, שמחזקת את המסר להורים – "הילד מפריע בבית הספר. תתמודדו איתו אתם." את התסכול והאכזבה מחוסר שיתוף הפעולה של ההורים ומכובד בעיות המשמעת המונחות לפתחם מפנים המורים אל הילדים, ומכאן נדחס צידו השני של המכבש הכבד.
במצב הזה, כאשר גם אצל ההורים וגם אצל המורים קיימים תסכול ותחושה שהם מתמודדים לבד, אין באפשרותם לתמוך בילדים, ומכאן שמקומם במרכז לא רק נעדר תמיכה אלא ממש "מועך" אותם משני הכיוונים.
המורים: "רוצים מישהו שיהיה שותף לאחריות". צילום: index open
הצד של הילדים
החוויה של הילדים במציאות הזו היא הקשה ביותר. הם אינם חשים נתמכים ומובנים על ידי אף אחד מן הצדדים. התחושה שלהם היא של לחץ ותלישות בו-זמנית. פעמים רבות הדרך היחידה האפשרית בעיניהם היא להדוף בכל כוחם את מה שמרגיש לוחץ ולהפוך את תחושת התלישות וחוסר התמיכה לפסאודו-עצמאות, למרידה ולחוסר לקיחת אחריות מוחלט. "שיריבו הגדולים בינם לבין עצמם ויעזבו אותי בשקט."
באחד מפרקי הסדרה 'מחוברות' נראות חנה, נערה בת ,16 ואמה כשהן הולכות לאסיפת הורים. האם, עולה מחבר המדינות, אחוזת פלצות מהמפגש עם בית הספר, עם צורתו החיצונית ")זה כמו כלא,(" עם ההזנחה וחוסר האסתטיקה ועם התכנים והשיטות של הלימוד ")ככה מלמדים מתמטיקה? ואנגלית.("? הבעות פניה הן עדות מכמירת לב על המתרחש בליבה ובמוחה. החוויה שלה היא חוויית ניכור קשה, חוסר תקשורת וחוסר יכולת להבין ולהתחבר אל עולמה של בתה. מה שהיא כן מבינה, ובגדול, זה את מצבה העגום של הילדה בלימודים.
המצלמה מלווה את השתיים בכניסתן אל המפגש עם המורה, עושה עימן חסד ונפרדת מהן בחדר עצמו ושבה וחושפת בפנינו את דרכן חזרה הביתה. האם מתוסכלת, מיואשת וכועסת. הנערה מיואשת, מושפלת וחסרת כל תחושת ערך עצמי. "אני אפס," היא אומרת שוב ושוב אל המצלמה לפני שהיא נרדמת בדמעות.
חשוב לציין כי הנערה עצמה מבריקה, חכמה, מלאת קסם וחן וגם רוצה מאוד להצליח – שאיפה חסרת סיכוי כשאין שם שום תמיכה, משום צד, שעליה תוכל להישען, שבעזרתה תוכל להיחלץ ממצוקתה. במקצוע שמעורר בה עניין ויצירתיות – קולנוע – היא תלמידה מצטיינת. נראה שדוגמה זו מביאה את התמונה כולה ואין להוסיף עליה.
איך לבנות גשר?
אז איך בכל זאת ניתן לבנות שיתוף פעולה תומך ומצמיח, שיוציא אל הפועל את היתרון של היות הילד במרכז, מעצם זה שכל אחד מהצדדים ירגיש מחוזק ונתמך, ומכאן גם יוכל לתמוך בילדים? הדבר הראשון הוא הגדרת מטרה משותפת ברורה. לא ניסוח מעורפל של "טובת הילד," "הצלחה" וכדומה. מטרה משותפת חייבת להתייחס בראש ובראשונה אל המרכיב המרכזי, זה שאי-אפשר בלעדיו בחיים – בניית תחושת ערך חיובית ודימוי עצמי חיובי מבוסס ומוצק עבור הילדים, המורים וההורים. זה הבסיס היחיד שמתוכו ניתן להצמיח מערכת של תמיכה וגדילה לכל אחד בתחומו. תחושת ערך המבוססת על לקיחת אחריות, תרומה ומתן כבוד למרכיבים האחרים.
זה אולי נראה כמותרות כאשר האדמה בוערת: מה, עכשיו, כשיש בחינות ובעיות משמעת וכו,' נעסוק פתאום בתחושת ערך? אז התשובה היא: כן! זה הבסיס לפתרונות כולם. זוהי הקרקע המיטיבה ביותר, וממנה ניתן להשיג כל מטרה.
המשמעות המעשית היא שכאשר להורים יש ביקורת על המורים, מוטלת עליהם החובה למצוא דרך מכבדת לשוחח עימם. יש להוציא את הילדים מן השיח הזה ומיד. זה אינו מקומם, זה אינו תורם להם דבר וזה רק מערער את אמונם במערכת שאליה הם נשלחים מדי בוקר. על המורים מצידם למצוא דרכים לשתף את ההורים בקשייהם בלי להעביר אליהם את האחריות לפתרונם.
את זה ניתן לעשות, ובבתי ספר מסוימים זה גם נעשה, על ידי הקמת צוותי חשיבה ועבודה משותפים למורים ולהורים, רצוי בליווי של אנשי מקצוע, שבהם יוגדרו המטרות, חלוקת התפקידים והסמכויות ולקיחת האחריות.
רק בתוך שיתוף פעולה כזה יוכלו הילדים למצוא את הביטחון והאמון שממנו ילמדו לכבד, לקחת אחריות, לתרום ולהועיל לחבריהם, להוריהם ולמוריהם – ולעצמם. המורים יידעו שאכן יש להם שותפי אמת במשימתם, וההורים יוכלו להפקיד את תחום הלימודים בידיהם של המורים ולהתרכז במקום שהוא תחום אחריותם וחינוכם – הבית.
- הכותבת היא מדריכה, מנחה ומרצה בכירה במכון אדלר.