אני כבר לא אוהבת אותך, אני אוהבת אותך מאוד

רוצה לקום איתך כל בוקר ולהירדם איתך כל לילה. רוצה לחיות איתך, להתערבב איתך, לטוס איתך לכל מקום בעולם, ולשום מקום. רוצה לבנות איתך בתים ולעשות איתך ילדים, ולגדל אותם

בפעם הראשונה שאמרתי לך את זה, זה בכלל נפלט לי. לא התכוונתי להגיד, רציתי לחכות עוד קצת. היינו אז כמה שבועות ביחד, ועוד לא העזתי להגיד את זה, למרות שכבר היה לי ברור מה אני חשה.

 

אתה כבר אמרת לי באוזן. אני פחדתי להגיד. פחדתי מהכוח שזה יעניק לך. פחדתי להיות פגיעה. פחדתי לרצות מישהו שאולי לא ישאר. פחדתי להיקשר. פחדתי שתיעלם.

 

בסוף זה קרה דווקא בחניון תת קרקעי עצום של הקניון. החננו את האוטו, ואתה שאלת אותי: אז איך נזכור איפה האוטו?

 

הצחקת אותי עם חוש ההתמצאות הקלוקל שלך, שכל פעם הפציע מחדש והדהים אותי, ושאלתי אותך: "מה יהיה הסוף עם האורינטציה שלך, אהוב שלי?"

 

בשנייה ששמתי לב שזה מה שיצא משפתיי הסתובבתי והתחלתי ללכת בלי לחכות לתשובה. אבל אתה ממש לא התכוונת לתת לרגע הזה לחמוק מאיתנו וקראת לי בחזרה.

 

בין המכוניות, בקומה מינוס שלוש, חיבקתי אותך חזק

נבוכה, חזרתי לאט, לא מביטה בך. אז נתת לי את הפלאפון שלך, ואמרת לי לחפש את עצמי שם. בין השמות מצאתי אותי כך: " טלי אהובתי".

 

בין המכוניות, בקומה מינוס שלוש, חיבקתי אותך חזק.

 

כעבור שלושה חודשים, ואנחנו ביחד באמסטרדם, אתה שואל אותי אם אני יודעת מה הכינוי שאתה הכי אוהב שאני קוראת לך. בניחוש השלישי אני מצליחה, ומתברר שזה הכינוי ההוא, מהפעם הראשונה, במגרש חנייה.

 

קוראים לזה "הזרה". כמו לדבר על עצמך בגוף שלישי

אחרי הפעם ההיא בחניון הגיע השלב שבו אמרתי לך את זה רק באנגלית. "I LOVE YOU", לחשתי לך בלילה במיטה, כשדקה לפני ההירדמות קיבלתי אומץ. בספרות קוראים לטקטיקה הזאת "הזרה". זה כמו לדבר על עצמך בגוף שלישי, זה מקל את ההתמודדות עם הסיטואציה.

 

אחר כך אמרתי לך את זה רק בלשון זכר: "אני אוהב אותך".

 

אחר כך רק בקול ילדותי.

 

ורק כשהרגשתי שנכון לעכשיו זה לא חולף, שאתה כאן ואתה נשאר ,שאתה באמת, העזתי ואמרתי את המשפט כולו, בלי ויתורים: " אני אוהבת אותך". אבל עד שאמרתי את זה, הבנתי שמאוחר מדי. פשוט כי שלוש המילים האלה כבר לא הספיקו. הרגשות שלי אליך כבר גלשו משם מזמן, גואים, סוערים, עוצמתים, זוהרים. אני הרי כבר לא רק אוהבת אותך. אני אוהבת אותך מאוד, אני אוהבת אותך המון, אני אוהבת כל כך.

 

אני רוצה לקום איתך כל בוקר ולהירדם איתך כל לילה. אני רוצה לחיות איתך, להתערבב איתך, לטוס איתך לכל מקום בעולם, ולשום מקום גם. אני רוצה לבנות איתך בתים ולעשות איתך ילדים, ולגדל אותם.

 

אני רוצה להתלהב איתך מהדברים הכי קטנים

אני רוצה לקרוא איתך את הטור של רענן שקד כל יום שישי בעיתון, ולהסכים שהוא גאון, ואז לפתור את כל התשבצים. אני רוצה להתווכח איתך על ספרים, ולהשתין במקלחת כי אתה מרשה, ולחכות שתעטוף אותי במגבת הגדולה הסגולה כשאני יוצאת.

 

אני רוצה להתלהב איתך מהדברים הכי קטנים ולצחוק איתך על הדברים הכי שוליים. אני רוצה שנדבר על כל נושא בעולם וננהל את השיחות הכי מעניינות שלנו בשעות הכי הזויות כשאנחנו הכי עייפים, ולמחרת לא נצליח לזכור בכלל מה אמרנו.

 

אני רוצה לשמוע את הקולות שאתה עושה בבוקר כשאתה מסרב לקום לעבודה, ואני רוצה לראות באיזו יסודיות ורצינות אתה אוכל את הארוחה שהכנתי בבוקר שבת, אחרי שאני כבר סיימתי אותה מזמן...

 

ואני לא יודעת אם כל הדברים האלה שאני רוצה היום באמת יתרחשו מחר, אבל אני יודעת מה אני מרגישה עכשיו. והמשפט "אני אוהבת אותך" הוא לפעמים צר מלהכיל את כל הכמיהה, החמלה, העדינות, האור, הקסם והעוצמה.

 

חצי שנה אחרי החיבוק ההוא בחניון התת קרקעי, אני חוזרת לכינוי הראשון, וקוראת לך פשוט אהוב.

 

אהוב שלי יקר.

 

• מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על אהבה