"בבית שלנו מותר להגיד 'תחת'"

הוא אמר תחת, היא כמעט התעלפה, אבל האירוע הסתיים ב"סליחה" ו"תודה רבה‭."‬ הקטנים של אריאנה מלמד בשיעור הליכות ונימוסים

"הנימוסים שלכם ממש איומים‭,"‬ מצייצת הקטנה ומניפה אצבע בתוכחה כלפי אחיה וכלפיי. מה עשינו, הוא מבקש לדעת, והיא נשמעת מזועזעת ומודיעה לנו שלא זו בלבד שהוא השמיע "קולות מהגוף שלו, אני לא רוצה להגיד איזה‭,"‬ אלא גם - שומו שמיים - אני לא הערתי לו. אמרתי שלא שמעתי שום קול, והוא אמר, "מה יש לך? כולה גרפס קטן‭,"‬ אבל מבט החלחלה שבעיניה מבהיר לו שאין דבר כזה, כל הגרפסים גדולים וכולם מגונים באותה מידה בעיניה.

 

ילדות מבלות חלק בלתי מבוטל מזמנן במדידת זהויות של "גדולות‭."‬ נעלי העקב שבהן משייטות כפות הרגליים הקטנות, האיפור, התכשיטים, הנצנצים, משחקי התפקידים שבהם הן פותחות גן ילדים לבובות שלהן ומתפקדות כמבוגרת אחראית - כל אלה, כך נדמה, מעסיקים אותן יותר מאשר את הזכרים בני גילן, שלא מציירים לעצמם שפם על הפנים ולא עסוקים בתרגול קול בס עמוק בדרך להתבגרות. ואם נדמה שחלק מן הגברים הם אינפנטילים גמורים, אולי זה בגלל שלא התאמנו בלהיות גדולים בגיל הנכון לאימון.

 

אבל יחד עם האיפור (המתמרח) והנצנצים (בכל פינה בבית) מגיעה גם האישיות, וזו מתחלפת תדיר על פי גחמותיה של המתאמנת, והפעם, כך נדמה, גמלה בלבה ההחלטה להיות גברת מנומסת מאוד, שונה מאחיה משמיע הקולות והאם המשונה הזאת, שאינה מוציאה אותו לגלות משולחן האוכל ברגע שהוא מפר את כללי האטיקט הבסיסיים. הוא מבין-לא מבין את המשחק הזה, אבל כשהיא עדיין מנופפת באצבעה באוויר ואומרת לו שאם הוא יהיה נורא מנומס יום שלם היא תיתן לו במתנה את הטמגוצ'י החדש שלה, העלם הרך אינו עומד בפיתוי.

 

ואני, שזה עתה ננזפתי, מחייכת בלבי פנימה, כי כרגיל - הכל באשמתי. הרי לא מזמן סיפרתי לה שהייתי ככל הנראה הילדה האחרונה בישראל שקדה קידות לדודים, לבשה תחתוניות מעומלנות מתחת לחצאית ואכלה פירות בסכין ובמזלג המיועדים לכך. לא אמרתי לה עד כמה הייתי חריגה בנוף המקומי, ועד כמה סבלתי מכך: והיא, ככל הנראה, הבינה שגינוני הסרק שבהם הולעטתי בילדותי הם הדבר הנכון עבורה, כמי שמתאמנת בכל כוחה להיות גברת.

 

לא סיפרתי לה גם מדוע הייתי כזאת: כמו מהגרים רבים אחרים, אמא שלי רצתה שאגדל על פי התבנית שהייתה מוכרת לה מבית ילדותה, מארץ אחרת וזמנים אחרים ותרבות אחרת. היא תפסה את עצמה כמגן אחרון מפני הברבריות שייחסה לילדי המקום הזה, ואותי - כהוכחה חותכת לכך שהמגן באמת עובד. התוצאה הייתה, בין היתר, הקידות: שלוש אצבעות אוחזות באמרת החצאית מצד ימין בלבד, רק ברך אחת כפופה, יציבה זקופה מאד וחיוך. קחו את התמונה המנטלית הזאת, תלבישו אותה על ילדה בת שש ותמקמו את הכל בחולות של אשדוד, ותבינו עד כמה זה צורם בזרותו - אבל בתי עדיין צעירה מכדי להבין.

 

יום שלם רדפה אחרי אחיה כדי לוודא שהוא לא נכשל בעבירה כלשהי. פעם או פעמיים כמעט נפלט לו "סתמי‭,"‬ אבל הוא הצליח להתאפק ורק השמיע מין לחישה נחשית ארוכה ומתוסכלת, והיא, בקול מעצבן נורא של פרודיה על מורה, אמרה לו "יפה מאוד, כל הכבוד חמודי, אתה באמת משתדל‭."‬ חשבתי שאני במקומו לא הייתי משתפת פעולה עד כדי כך, אבל אני לא באמת זקוקה לטמגוצ'י חדש.

 

בסופו של דבר וכצפוי, היא הגזימה. שניהם כבר לא זוכרים כיצד אירע שהוא אמר "תחת‭,"‬ והיא אמרה לו "זה נורא לא מנומס להגיד‭,"‬ והוא אמר "תחת תחת תחת‭,"‬ והיא הליטה את אוזניה בידיה בזעזוע מעושה לגמרי והודיעה שהיא מתעלפת, והוא נזכר שהוא יודע להגיד תחת גם באנגלית ואפילו בגרמנית, כי פעם שאל אותי ועניתי והוא זכר, ושניהם התבצרו בעמדותיהם הנחושות עד שנדרשה התערבות הורית סמכותית ומרגיעה - במילים אחרות, רגע לפני שמישהו יבכה.

 

צילה הגדול של אמי רבץ עליי כשהודעתי בקול רם כי בביתנו מותר להגיד תחת, אבל רצוי שלא להרבות בכך אם לא ממש מוכרחים. ומותר אפילו להשמיע "קולות גוף" מסוג גיהוק, ואז להתנצל עליהם בעדינות, ומה שחשוב באמת - לא לעשות לאחרים דברים שמגעילים אותך. לו שמעה את הנאום הקטן, אמי ודאי הייתה מוסיפה עליו כהנה וכהנה, ורק איסורים: אבל לא תמיד אלה נחוצים או חשובים.

 

כשהבין שהנאום הסתיים מיהר הגדול אל אחותו ואמר לה, סליחה שאמרתי את המילה שלא נעים לך לשמוע אבל מותר להגיד. והיא אמרה לו, ההתנצלות מתקבלת, והלכה להביא לו את הטמגוצ'י. "תודה רבה, אחותי היקרה‭,"‬ אמר לה לגמרי ברצינות, ואני חשבתי שאמי הייתה מתמוגגת מנחת לו ראתה אותם ברגע הזה, ואני אתמוגג מנחת כשהוא יחזור לסורו ויאמר תחת.