טסה גבוה
אל תיתני לכל היופי הזה להטעות אותך: טס שפלן היא צלמת עיתונות מוכשרת, שמכניסה את עדשת המצלמה שלה לאזורי עימות שרחוקים אלפי שנות אור מהסצנה התל אביבית, והיא רק בת 26. הכי שווה זום אין
גם עם שיער מעוך בקוקו מרושל, אאוטפיט יאיר לפידי שחור, נעלי פלדיום א־לה נוער הגבעות ובלי מיליגרם איפור, טס שפלן (26) עדיין מזכירה לי את סקרלט ג'והנסון. "אני תמיד יוצאת מהבית בחולצה שחורה ארוכה עליי", מספרת שפלן, צלמת עיתונות, "אני אף פעם לא יודעת מתי אני אפול לשכונה של חרדים או של פלשתינאים. בכלל, בגדים הם כבר לא משהו שמשמש אותי לביטוי אישי. גם בחתונה שלי לבשתי ג'ינס וגופייה, כי ידעתי שכל רגע עלולים להקפיץ אותי לצילומים בחברון".
לא יעזור לה כל השחור הדהוי הזה, ולא תעזור לה גם הבחירה התמוהה ומעוררת ההערצה לעמוד מתחת לחופה בג'ינס וגופייה - רואים על שפלן שהיא חתיכת טיפוס צבעוני ומסעיר. יש לה עיניים שדוניות וחכמות, גוף נערי חזק והמון תובנות דנה ספקטוריות מעניינות על כל נושא שבעולם. ועדיין, האינדיווידואלית המרתקת הזו החליטה להשאיר את דמותה בצללים, ולאפשר לעדשת המצלמה שלה לתרגם את טס האמיתית דרך אובייקטים.
הגבלות על מתפללים בהר הבית
צילומים: טס שפלן, באדיבות ג'יני סוכנות צילום
משפחה שכזאת
אף שהסיפור הזה רחוק מלהיות קלאסי, נתחיל אותו מההתחלה. טס נולדה לאם דרום אפריקאית ולאב ישראלי, והעבירה את ילדותה בפרדסים מהבילי הריח של רמת הדר. היא מספרת בהרחבה על המשפחה שלה, מה שמאפשר לי לקבל בטבעיות הצהרות משונות כמו "כשהייתי קטנה חלמתי להיות אהוד יערי, כתבנו לענייני ערבים". שפלן, כיום ירושלמית, גדלה בבית צבעוני, ליברלי ומתירני עם אחיותיה, שכולן גדלו להיות נשים צעירות ויוצאות דופן: אחותה הקטנה קימברלי (22) היא מדריכת כושר, טניה (29) היא לוליינית (!), והאחות הגדולה ג'סיקה (31) היא חקלאית ומורה המלמדת עברית ואנגלית את ילדי הפליטים הסודנים בכלא "קציעות" (!!). טס מראה לי תמונות של כל האחיות יחד. משפחה של נשים יפות.
ממרומי גילך, מה דעתך על צורת החינוך שקיבלת?
"דעתי מאוד חיובית. אמא שלי תמיד אמרה 'תעשו מה שאתן רוצות, רק ספרו לי'. בתיכון הייתי מין קומבינציה מוזרה של פאנקיסטית חנונית. הייתי לבושה הכי מופרע, אבל היו לי ציונים של 100 והכול עם הרחבה של חמש יחידות. אני רואה בחינוך שקיבלתי חינוך אידיאלי, ועובדה שאני וכל אחיותיי למדנו לימודים גבוהים וחיות חיים בריאים".
מתי התחלת לצלם?
"אני חושבת שבסביבות כיתה ה'. בתיכון הייתי מסתובבת עם מצלמת רפלקס שאבא שלי נתן לי, והתחלתי לצלם את החיים סביבי ואת החברים. במקביל, למדתי במגמות אמנות ומזרח תיכון. מהר מאוד הבנתי שאני יודעת לעבוד עם ויז'ואלים הרבה יותר טוב מאשר עם טקסטים".
אחרי התיכון טס נסעה לארץ מולדת אמה, דרום אפריקה. "טיילתי באפריקה בערך ארבע שנים. הייתי במלאווי, מוזמביק, דרום מזרח אפריקה - ושם צילמתי בטירוף. כל אחד שם חושב כמובן שהוא צלם של 'נשיונל ג'יאוגרפיק', אבל כיוון שבשבילי זה גם בית יכולתי להיכנס למקומות לא קונבנציונליים שהתיירים בדרך כלל לא נכנסים אליהם".
הפגנות חרדים בעקבות מעצר "האם המרעיבה"
מה למשל צילמת שם שלא שייך למסלול התיירותי הרגיל?
"הרבה תצלומים של אנשים, אירועים ומסיבות. תמיד שנאתי לצלם נופים. אני מעריצה את מי שמצליח להפוך צילום נוף למשהו מעניין. אני מתעסקת בעיקר בצילום אורבני".
כשחזרה ארצה, החלה שפלן ללמוד צילום במדרשה לצילום גיאוגרפי בתל אביב, שם החל הרומן שלה עם השטחים הפחות תל אביביים של ישראל. "בימי שישי היו לנו שיעורי סטודיו שהייתי מבריזה מהם קבוע בשביל לנסוע לבילעין עם התלמידים הבוגרים. הם היו נוסעים לשם כדי לצלם הפגנות נגד הגדר".
מה קשור בילעין ובחורה יפהפייה בת 19?!
"אני מעריצה את מי שבחר לנסוע בימי שישי לשם במקום לשבת בבתי קפה. הם נסעו לשם בשביל לעמוד לצד אנשים אחרים. אני מאוד מעריכה אנשים שמוותרים על הנוחות שלהם בשביל מה שהם מאמינים בו".
וואו, אני בדיוק ההפך. מבחינתי עקרונות זה מהמם, עד שזה מגיע לאושר שלי.
"אני מאמינה שערכים ואידיאולוגיה חשובים יותר מאושר".
"גם לצלם זבל מאוד מרגש אותי"
בדיוק כשהחלה טס את שנת הלימודים השנייה, פרצה מלחמת לבנון השנייה: "ברגע ששמעתי שפרצה מלחמה עזבתי את בית הקפה שעבדתי בו, ובמכנסיים המוכתמים בקפה נסעתי עם עוד צלם לצפון. כל מה שהיה עליי זה המדים של בית הקפה והמצלמה, אבל נדחפתי וצילמתי את החיילים ואת ההפגזות. צילמתי אנשים חמש דקות אחרי שהפציצו להם את הבית. זה היה סטאז' מטורף לצילום דוקומנטרי".
נסעת בלי כלום? מה עושים ככה בשטח? איך מסתדרים?
"ישנתי עם צלמי עיתונות אחרים בבתי המלון שלהם. הם חיבבו אותי כי הם ראו שיש לי אומץ וחוצפה. צלם בשם יונתן ויצמן ממש לקח אותי תחת חסותו, והוא היה לוקח אותי לזירה ומראה לי איך ולמה כדאי לצלם ומה בדיוק לעשות. הוא גם הזמין אותי לפלאפל, כי לא היה לי שם כסף או מה לאכול".
צריך המון אומץ בשביל לזרוק את עצמך במקום עוין שאת לא מכירה.
"אומץ לא חסר לי. כל דבר בחיים שלי שהחלטתי שאני רוצה לעשות, פשוט הלכתי ועשיתי אותו".
אני מקבלת את טס לזמן שאול. אמנם היא הצליחה להימלט לכמה שעות מהעבודה התובענית שלה ולהיפגש איתי, אבל שתינו יודעות שעם צלצול הטלפון הראשון שיתריע על תקרית כלשהי - הריאיון שלנו יהיה היסטוריה.
ממש מלחיץ לחכות כל הזמן לצלצול טלפון שיעיף אותך בשנייה למקום שממש לא תכננת להגיע אליו. ככה נראים חייו של צלם עיתונות?
"כשהתחלתי לעבוד ירדתי בחודשים הראשונים בערך שמונה קילוגרמים, כי לא היה לי כסף לאוכל וכל הזמן התרוצצתי ממקום למקום. היה לי סדר יום מאוד קדחתני ולא בטוח, והייתי חייבת לרכוש ציוד יקר ואופנוע. אני לא ממליצה לאף אחד להיות צלם עיתונות. אין כל כך חיים, ואי אפשר לקבוע ולתכנן דברים. זה משהו שלמדתי במלחמת לבנון השנייה - תמיד לקחת בתיק מברשת שיניים, כי את לא יודעת איפה היום הזה יסתיים".
איך זה להיות אישה במקצוע גברי כל כך?
"מתרגלים לדחיפות ולמרפקים. אין ספק שזה חיסרון להיות יותר קטנה ונמוכה, וכבר קרה שנאלצתי לעמוד על רמקולים בשביל לצלם, אבל לפעמים ככה יוצאות לי התמונות הכי טובות. למשל, ביום הבחירות האחרונות, ביבי עשה סיבוב ביישובים שנפגעו מקסאמים. כולם צילמו מקדימה, ורק אני תפסתי צילום מאחור עם כל התקשורת סביבו. התמונה הזאת הייתה שער בעיתון בסוף השבוע ההוא".
באיזה מקומות בעייתיים כבר צילמת?
"הייתי בג'נין, בילעין, חווארה, ניעלין, חברון, בית לחם ורמאללה. רמאללה מדהימה, היא כמו תל אביב. ראש העיר שלהם היא אישה, ויש שם בתי קולנוע, בתי קפה - ממש תל אביב לכל דבר. יש שם הרבה מסיבות, וגם עיתונאים ואנשי או"ם שגרים שם".
את זוכרת את הפעם הראשונה שהיית ממש תחת אש?
"האמת היא שאני כבר בקושי זוכרת מה עשיתי אתמול".
נפצעת פעם?
"נפצעתי הרבה פעמים. לפני כמה שבועות פתחתי את הראש בתקרית מטופשת למדי, כשעובדי עיריית ירושלים שבתו ולא פינו את הזבל. נסעתי לצלם, והיו שם כמויות מטורפות של זבל. כן, גם לצלם זבל מאוד מרגש אותי. היו שם שני הומלסים שנברו באשפה ונורא התרגשו, ואחד מהם העיף לי בטעות משהו לראש ודיממתי".
מה עוד? תני לי אקשן.
"צילמתי פעם כתבה על אוכל אשכנזי במאה שערים, והחלקתי שם עם האופנוע כי הרחובות כל כך צרים ומפותלים, וריסקתי את הקרסול. טוב נו, ובבילעין זרקו עליי רימון הלם שפגע לי ברגל ושרף לי מכנסיים ונעליים שנורא אהבתי".
תודה.
מריבה ביום החתונה
אבל לא הכול צחוקים בממלכת שפלן אל קוץ'. בדצמבר 2008 היא נסעה לחברון כדי לצלם משפחות פלשתיניות שבתיהן נמצאים לא הרחק מבית המריבה. שפלן החלה לצלם את החיילים, ואחד מהם ניסה לחטוף ממנה את המצלמה ולקינוח הכה אותה וחבט בראשה בקת הרובה. שפלן נפצעה ופונתה לבית החולים. לאחר מכן החייל הגדיל לעשות והגיש תלונה למשטרת חברון, בטענה ששפלן הקדימה והכתה אותו.
מה קרה שם?
"עקבנו אחרי סיפור פינוי בית המריבה במשך כמה חודשים, והייתי שם בערך פעם ביום. המקרה הזה קרה דווקא בסוף השבוע שאחרי הפינוי. שלחו אותי עם עוד כתב לעשות כתבה על השכונה שמסביב לבית הפינוי. נכנסנו לשם, והיה סיור של חיילים שצילמנו מרחוק. אחד החיילים קפץ על הצלם שהיה איתי והכתב אמר לי לצלם כדי שנוכל להגיש תלונה, ואז אחד החיילים דפק לי אגרוף, השכיב אותי על הרצפה ונתן לי קת של רובה בראש, עד שאיבדתי את הראייה ונשברו לי המשקפיים. פינו אותי עם זעזוע מוח לבית החולים 'שערי צדק'".
איך זה נגמר?
"בסוף הוא ישב בכלא צבאי. תסתכלי עליי, ברור לך שזה לא אמין לחשוב שאני התחלתי להכות אותו, נכון?".
איך התקרית השפיעה עלייך ועל העבודה שלך כצלמת בשטח?
"האמת היא שהאירוע הזה ממש הבחיל אותי, והיה לי מאוד קשה לחזור לשטח. פיזית, כאדם, זה היה מאוד טראומטי ומשפיל. שבוע אחר כך הייתי צריכה לצלם שחרור אסירים בכלא 'עופר', ופתאום הרגשתי צורך לקחת צעד אחד אחורה, ואני בדרך כלל בנאדם שנוהג לעשות בדיוק את ההפך".
איך היו התגובות מסביב?
"זה היה נורא. התעסקו בזה בעיתונות, וזה נורא הביך אותי. היו טוקבקים נוראיים, כמו מישהו שכתב על השפה הנפוחה שלי מהאגרוף שזה בטח בכלל מהזרקת סיליקון. דברים מזעזעים. אני אדם שמאוד אוהב את המקום שלו מאחורי המצלמה, ופתאום הבנתי איזו הרגשה נוראה זו להיות בכותרות למרות שלא בחרת בזה, כמה זה קשה ליפול בלי רצונך לעין הציבורית".
קרה שסירבת לצלם מישהו מהסיבה הזו?
"אני לא אכנס ואצלם מישהו בתוך הספייס האישי שלו. אני לא אגיע למשפחה שנפגעה באסון ואדחף לה לחיים האישיים, כמו שקרה במקרה של אסף רמון. גם פפראצי זה נורא בעיניי. הכי קרוב לפפראצי היה כשצילמתי את האף של מדונה".
רגע, אם אני מחשבת נכון, החתונה שלך נפלה בדיוק על האירוע של פינוי בית המריבה, לא?!
"כן. בתקופה שתכננו את החתונה הייתי כל יום בחברון. יום לפני החתונה נתקעתי שם שעות, ובאיזשהו שלב הייתי צריכה להתחנן שישלחו לי מחליף כדי שאני אוכל להספיק להסתפר לפני האירוע".
איך גברים מגיבים לעיסוק הכה לא שגרתי שלך?
"לא תמיד בצורה חיובית. למשל החבר שלי לשעבר מדרום אפריקה התחנך בחברה שהמציאה את האפרטהייד, ולא נראה לו הגיוני שבחורה מסתובבת על ג'בלאות במקום שיורים בו. הוא לגמרי לא קיבל את מי שאני ואת סוג העבודה שאני מעוניינת בה. העבודה שלי זה לקום כל בוקר ולא לדעת איפה אני אהיה ותחת איזה סיכון אמצא את עצמי".
ואיך בעלך מקבל את העניין?
"בעלי עומר הוא גם צלם, בוגר 'בצלאל'. הכרנו בחנות צילום שהוא עבד בה בירושלים. אנחנו יחד כמעט שנתיים, והוא היה ידיד שלי הרבה לפני שהפכנו לזוג. בניגוד לחבר הקודם שלי, כשעומר שומע שאני נוסעת לשטחים התגובה שלו היא 'וואו, אני יכול לבוא איתך?'. הוא מבין ומקבל את העובדה שהוא עלול לשבת ולחכות לי עם ארוחת ערב, ואני פשוט לא אגיע. הוא מתעסק יותר בצילום אמנות. יש לנו בית מלא סרטים וחצובות. הוא כל הזמן מצלם אותי, שזה דבר שאני לא אוהבת".
למה את לא אוהבת שמצלמים אותך?
"אני יותר מדי מודעת לעצמי ולמצלמה".
את קולטת שאת נורא יפה?
"המממ, אני אוהבת את הגבות שלי. אבל כמו כל בחורה, גם לי יש תסביכים עם המראה שלי".
מי היה הצלם בחתונה שלכם?
"אני חושבת שבערך חצי מהאורחים שלנו היו צלמי עיתונות, כך שיש לי אלבום מלא בתצלומי חתונה בסגנון אקשן וניוז של כל מיני צלמי עיתונות ידועים. השילוב של צלמי עיתונות כצלמי חתונות זה דבר מדהים, זה יוצר מין צילום ניוז דוקומנטרי כזה - אף אחד לא מסתכל למצלמה, זה הרבה יותר חי ואותנטי. גם חילקנו לאורחים מצלמות חד פעמיות, זה בעצם הדבר היחיד שהשקענו בו בחתונה".
יש משהו שהיית רוצה לעשות מבחינה מקצועית שאת לא עושה כיום?
"הייתי שמחה לצלם יותר כתבות סיפורים, ופחות צילום יומיומי. כצלמת עיתונות אני תמיד עושה צילומים מעכשיו לעכשיו. אני לא רוצה לצלם רק לעיתון של מחר, אלא לעבוד הרבה זמן על כל סיפור ולהספיק להיקשר למצולם".
אגב, למה בחרתם להשתקע דווקא בירושלים?
"לפני ארבע שנים הבוס שלי אמר שמבחינת צילום עיתונות, כל העבודה נמצאת בירושלים: יש פה שטחים ליד, מתנחלים, הכנסת - הכול. אני מתה על ירושלים, היא מאוד מציאותית. אני כבר לא מסוגלת להיות יותר משעה בתל אביב. אני שונאת את הלחות ואת הבועתיות, אף אחד לא מעורב בשום דבר חוץ מבחיים האישיים שלו".
