"בממשל אובמה לפי שעה קל להיות פלסטיני". כך חתם לפני כחצי שנה ג'קסון דיהל מ"וושינגטון פוסט" את מאמרו בעקבות ראיון שערך עם אבו מאזן. ואכן, כשהדרישות האמריקניות הרפות מהפרטנר הפלסטיני נראות במקרה הטוב כמס שפתיים מְאַזֵּן לתביעות מישראל, כששלילת הסרטיפיקטים הנדל"נית של ארה"ב מגיעה עד כדי איסור בנייה של כל מרפסת גם בעיר בירתה, וכששאר העולם המערבי אינו יכול להצטייר כפחות נחרץ מ"ידיד ישראל" מהבית הלבן בניסיונותיו הבלתי נלאים להוציאן מהדורה מעודכנת של הספר הלבן – אין תמה שדרישות הסף החדשות של הפלסטינים לעצם פתיחת המו"מ מגיעות כבר לפאתי מערב העיר, ועוד היד (הדרישה) נטויה.
קצת קשה להבין איך סיעור המוחות הוושינגטוני בדיוק עובד בימינו, כשתו התקן החדש שלהם מרחיק עד גילה, והופך באחת את הבנייה במקום מבחינת הפלסטינים ל"זרז לקריסת התקווה" ש"תמנע מהם מדינה".
הרי אם אובמה וחבר יועציו כה חפצים לחדש את המגעים בין הצדדים, מה אסור מבחינתם יותר מהעלאת סף הדרישה אצל אחד מהם לעצם הכניסה למו"מ? המהלך יביא בהכרח להרחבת הפערים בין הצדדים, וכפועל יוצא להקטנת הסיכוי לחידוש השיחות.
אם לכל בר דעת אמור להיות ברור כי איש מבין הפלסטינים לא ינמיך עתה את רף הכניסה למו"מ שכה העלה אובמה, ושממשלת ישראל לא תוכל לתת את הסכמתה להקפאת הבנייה במקום שהוא קונסנזוס ישראלי, מדוע בכל זאת הטריח עצמו הנשיא האמריקני, ועוד מסין הרחוקה לנזוף בישראל על מעשיה בגילה?
ייתכן שמקצת ההסבר לכך הוא שבבית הלבן לא מקפידים מדי בהכנת שיעורי בית, ואפשר שזו גם קריאת מציאות מזרח-תיכונית לקויה מיסודה. אולי הדבר גם נעוץ בדבקות במדיניות מזגזגת של ניסוי וטעייה, ויכול להיות שאובמה וחרטומיו עדיין לא הפנימו את כללי המותר והאסור באמנות הגישור. ואולם יותר מכל – שכונת גילה היא סימפטום לשינוי מדיניות דרסטי ומסוכן של ארה"ב תחת ממשל אובמה כלפי ישראל.
על אף האהדה הנמשכת לישראל בקונגרס, בסנאט ובקרב הציבור האמריקני, המתבטא למשל בכך שלפי סקר שנערך לפני כשלושה חודשים, 70% מהם רואים בישראל בעלת ברית נאמנה והיא אף נתפשת בעינהם כבעלת ברית הרביעית בחשיבותה לארה"ב, כשרק 32% מסכימים שלמדינות מוסלמיות יש כוונות חיוביות כלפי ארה"ב – לנשיא האמריקני יש מחויבויות ותוכניות אחרות לחלוטין.
כך, לדוגמה, די היה לאבו מאזן לקונן מרה לפני כארבעה חודשים על בניית 20 דירות בשכונת שמעון הצדיק בירושלים, שעלולות רחמנא לצלן לסכן את המאזן הדמוגרפי בירושלים, כדי שמחלקת המדינה תזדעק ותזמן באורח בהול את שגריר ישראל בארה"ב לשיחת נזיפה, תוך דרישה שישראל תחדל לאלתר מבניית הדירות.
העובדה שהקרקע נרכשה ב-85' ומי שמבקש לבנות במקום קיבל את כל האישורים הנדרשים ושהשכונה הוקמה בידי יהודים עוד במאה ה-19 – לא שינתה כהוא זה לארה"ב. בדיוק כפי שמכתב מטעם 71 סנאטורים לאובמה להקלת הלחץ על ישראל ולהגברתו על הפלסטינים, מצליח בדחק רב לשחרר ממנו קול ענות חלושה ובו קריאה לפלסטינים להשתדל יותר בענייני הסתה ומניעת טרור.
בנסיבות אלו, כשבבית הלבן יושב מי שעל ראש שמחתו עומדות המרפסות בגילה; שלבו כה יוצא לעולם המוסלמי; שתבנית נוף גידולו התרבותי והאינטלקטואלי כוללת אנטי ציונים ו/או אנטישמים מועדים כלואיס פרחן, ג'רמייה רייט, ראשיד חאלילי, עלי אבונימה ואדוארד סעיד; שחדלנו מול חוליגנים חסרי מעצורים כאחמדינג'אד וקים ג'ונג איל תורם עד מאוד לדימויה של ארה"ב בעיני אויביה כנמר של נייר – על ישראל להשמיש יותר ויותר את המילה "לא" כלפי האמריקנים, ואפילו לשקול להיעזר בהפעלה מושכלת ומוצנעת של הקונגרס והסנאט נגד מדיניות והחלטות של הממשל.
גם אם יחסינו עם ארה"ב הן נכס צאן ברזל והסכמות והבנות עמה הן חשובות מאין כמותן – אין לישראל פריבילגיה לקבל כל גחמה אמריקנית, בעיקר כשאינטרסים חיוניים וקיומיים שלה תלויים מנגד והממשל התורן מוכיח באותות ובמופתים למי נתונה אהדתו.
סירובו של בן-גוריון עם תום מלחמת העצמאות להיענות ללחץ קשה של נשיא ארה"ב הארי טרומן לבל יכריז על ירושלים כבירת ישראל, כמו סירובו של לוי אשכול לאחר מלחמת ששת הימים להיכנע ללחץ האמריקני ולהימנע מלהכריז על סיפוח מזרח ירושלים, וכמו דחיית הלחצים בידי מנחם בגין ב-1981 בנוגע להפצצת הכור הגרעיני בעיראק – הן מקצת שבמקצת מאמירות "לא” מפורשת של ישראל לאמריקנים, שכמובן לא טמנו בקרבם את הפלת השמים על ראשינו.
ראוי שנתניהו יזכור, בניסיונותיו החוזרים ונשנים לרצות את האמריקנים, כי אימוץ האמרה המיוחסת לאשכול ש"אני מתפשר ומתפשר עד שאני משיג את מבוקשי" עלול להתברר כבולען תאב פשרות, שכל פשרה שתבוא אל קרבו תטמון בחובה הזמנה לבאה אחריה, עד שלא יישאר ממה להתפשר.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה