הפעם לא היה מקום לספק - היא בוגדת בי
בן רגע נהרסה כל התפישה שלי לגבי המציאות בה אני חי עם זו שהיתה כל עולמי. חשתי כה מושפל, מכה של עלבון שקשה לתאר במילים נחתה בתוך גרוני, התחלתי לחוש בחילה וזיעה קרה באותן עשר שניות, בחילה שהתחלפה בעצבים. סיפור
"קח את זה ממני", הפתיעה אותי קשישה זועפת בעודי הולך ברחוב, תוחבת לידי שני מקלות קטנים. "בכל פעם שתשבור מקל, תחזור עשר דקות אחורה", אמרה לי והחלה מתרחקת ממני במהירות מותירה אותי עם חיוך ענקי שעולה בי בכל פעם בה אני נתקל בסוג חדש של משוגע תל אביבי. מסיבה לא ברורה דחפתי את המקלות לכיסי במקום להשליכם אל הפח הקרוב והמשכתי ללכת חזרה אל ביתי כשבראשי תוכניות כמעט מדויקות לגבי הערב.
אז מה היה לי ביום הקצרצר הזה... התחלתי לסכם לעצמי בעודי מחפש את המפתח הכניסה בכיס מעילי, חצי יום חופש שנחת סתם כך משום מקום, שני כרטיסים להצגה שקניתי בעקבותיו וזקנה משוגעת שנתנב לי מקלות קסמים. חייכתי והחזקתי מקל אחד בידי, מתבונן בו.
ואז זה קרה. בעודי פותח את הדלת שמעתי קולות בהולים מהצד השני. הדלת היתה פתוחה לרווחה כשראיתי את זו שאיתי כבר יותר משלוש שנים קופצת בבהלה מזרועותיו של אחר שאותו לא הכרתי, מתבוננת בי במבט מבועת. ואני עומד שם כשמקל קטן בידי, מתבונן בהם המום, רואה כיצד הוא מחוויר וכיצד משתנה הבעת פניה לכזו שראיתי רק לעיתים נדירות.
כך גיליתי את בגידתה בי. אילו הייתי מגיע חמש דקות לאחר מכן, אולי לא הייתי מגלה זאת לעולם. בן רגע נהרסה כל התפישה שלי לגבי המציאות בה אני חי עם זו שהיתה כל עולמי. חשתי כה מושפל, מכה של עלבון שקשה לתאר במילים נחתה בתוך גרוני, התחלתי לחוש בחילה וזיעה קרה באותן עשר שניות, בחילה שהתחלפה בעצבים. תחלופת המבטים היתה כה מהירה בין שלושתנו, ולרגע היתה תחושה שהזמן מאט מהקצב הרגיל שלו. עברו כמה שניות, ואני מבלי משים שברתי את המקל שהיה בידי כאילו היה קיסם שיניים.
קול צפירה הקפיץ אותי וגרם לי להבחין שאני עובר מעבר חצייה באדום. נבהלתי, תחושת הגועל עדיין לא עזבה אותי ומראה פניה המבועתות היה חקוק בזכרוני. הייתי מבולבל, לא הבנתי למה אני נמצא בדרכי הביתה אם אני זוכר שאך הגעתי. הושטתי יד לכיס מעילי ושם הוא היה – מקל אחד בודד. מקל אחד, שכעת אני יודע בוודאות שיש לו את היכולת להחזיר אותי עשר דקות אחורה בזמן.
רגליי התחילו לרוץ אל עבר ביתי כאילו קיבלו חיים משלהן. לא חשתי שאני שולט במעשיי, אבל קצב פעימות לבי והתופים שהלמו בראשי הוכיחו לי שאכן בי מדובר. מה שהיה לכל היותר תשע דקות הליכה הפך לשתי דקות של ריצה מהירה.
האם יכול להיות שהכל בראש שלי?
עמדתי לפני הדלת והתלבטתי אם לפתוח אותה. האם יכול להיות שהכל בראש שלי? מה לעזאזל קורה כאן? יכול להיות ואני משתגע? המחשבה שכל מה שראיתי קודם לכן הוא אמיתי לחלוטין נאבקה במחשבה שאין סיכוי שאכן חזרתי עשר דקות אחורה בזמן,שהרי זה פשוט לא הגיוני. אבל המקל בכיסי היה אמיתי, וכיצד הגיע לשם לא ידעתי להסביר. ובעודי נותן למחשבות להתבלגן בראשי פתחתי את הדלת בשנית ושם הם היו, הוא ללא חולצה והיא מושיטה לו כוס קפה.
הפעם לא היה מקום לספק - היא בוגדת בי, במיטה בה אני ישן, ובכוס הקפה ממנה אני שותה בכל בוקר משתמש גם אדם אחר. באותן עשר שניות של נסיונות הבנה נואשים מה עושים במצב שכזה לא הכתה בי שוב הבחילה אלא הזעם. החוצפה שלה בערה בעורקיי. והרי אילו רצתה להיות בזרועותיו של אחר, חשבתי, עדיף היה אם היתה עוזבת אותי במקום לרמוס את כבודי בצורה שכזו. כיצד יכול להיות אדם עם איש או אשה הבוגדים בבן זוגם לא הבנתי, שהרי מחר עלולים הם לעמוד במקום בו אני עומד כעת.
"תן לי רק דקה לדבר לפני שאתה מחליט"
"רגע..." קולה עצר את מחשבותיי, "תן לי רק דקה לדבר לפני שאתה מחליט מה רואות עיניך", ביקשה ממני. מיאנתי להקשיב לה, לא חשבתי שיש הסבר אחד ביקום כולו שיניח את דעתי באותו הרגע. באופן אינסטקטיבי לחלוטין הושטתי יד לכיסי, ומבלי להוציא ממנו את המקל האחרון – שברתי אותו.
עמדתי ברחוב ומולי ראיתי את אותה הקשישה בעלת המקלות מתרחקת ממני לאיטה. רצתי אליה ואחזתי בכתפה. "מי את?" שאלתי אותה, מבוהל ונואש לתשובה שתרגיע אותי. "מהם המקלות שנתת לי?" המשכתי, לא נותן לה הזדמנות לענות לשאלה הראשונה.
"הכל בראש שלך, אתה מדמיין", המשיך
"אני לא יודעת מי אתה ועל אילו מקלות אתה מדבר.." ענתה לי בקול שקט, עוצרת במקומה אך לא מסתובבת אלי. הושטתי יד אל הכיס שלי, אבל לא היה אף מקל. ושוב, כמו שמעתי קולות זועקים בתוכי שכל מה שראיתי הוא אמיתי. "היא בוגדת בך ברגע זה ממש!" צעקו לי. "הסיבה שאין אף מקל בכיסך היא שהשתמשת כבר בשניהם, אל תהיה עיוור למציאות!"
המשיכו, לא נותנים לי שנייה של שקט בזמן שקול אחר התפרץ אל ראשי. היה זה קול חזק יותר שרעם בי ואמר שאני מדמיין את הכל. "הירגע", שמעתי את קולו מעל כל הקולות האחרים, "הכל בראש שלך, אתה מדמיין", המשיך, משתיק את הקולות האחרים סביבו.
הקשישה המשיכה להתרחק ממני, משאירה אותי עם הלבטים אם לפתוח בריצה מטורפת אל ביתי ולגלות שוב את מה שאני מרגיש כה חזק בתוכי, או שמא להבין שהכל רק מחשבות בדמיונותיי, שהכל בעצם בסדר, ואילו היתה רוצה להיות עם אחר היתה אומרת לי זאת ופשוט נפרדת ממני קודם לכן.
לא היא... חשבתי לעצמי, היא לעולם לא תעשה לי דבר כזה, חשבתי, חש את הקול הרועם בי נרגע לאחר שהבין שהשתכנעתי.
הסתובבתי וחזרתי למשרד, אומר לעצמי שאעבוד עוד קצת. גם ככה כבר לא התחשק לי ללכת להצגה באותו הערב.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים בנושא התמודדות עם בגידה
