עם סיגריות, קפה וסטרס: אורנה בן דור מחלימה מסרטן
הבמאית אורנה בן-דור רוצה שמישהו יטלפן פעם בחודש לחולי סרטן בתום הטיפולים ויתעניין בשלומם. המיזם נובע מניסיונה: בן-דור עברה ניתוח לכריתת שד, ומספרת ל"זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות" על הבדידות הגדולה שאחרי. אולי בגלל זה, למרות המאמץ העצום שהשקיעה בניסיון לחיות בריא, היא חזרה לסיגריות, לקפה ולסטרס
זה לא שאורנה בן-דור מסרבת לחיות עד ,120 אבל שנה וקצת אחרי הניתוח לכריתת שד שעברה היא הפנתה עורף לחיידק הבריאות שאחז בה עם אבחון הסרטן בגופה. היא שוב מעשנת את עצמה לדעת, שותה קפה בכמויות ועובדת מסביב לשעון. "אילו צילמתי את עצמי בימים שאחרי הניתוח ועכשיו, לא הייתי מאמינה שזה אותו האדם," אומרת בן-דור ,(55) יוצרת קולנוע וטלוויזיה. "כשאיבחנו אצלי סרטן זה היה סוף העולם מפני שסרטן הוא לא מחלה - הוא אימה. באותם ימים שאלתי 'מה, אני לא אראה את הבת שלי מתחתנת? אני לא אראה את נכדיי? לא אגיע לגיל מופלג כדי לראות את כל התגליות המרעישות שימציאו? לעולם לא אהיה רזה'? אבל החיים מציבים בפנינו בחירות".
בן-דור, גרושה ותיקה ")אני אוהבת את הלבד,(" מתגוררת בבית יפה בן 140 שנה ביפו העתיקה. היא אם לשניים: אורי ,27) נשוי, לומד קולנוע בלוס-אנג'לס) ואביגיל ,20) חיילת ביחידת ההסרטה.( "התפוחים לא הצליחו לברוח מהעץ ואני מצרה על כך. במקצוע הזה לא עובדים מתשע עד חמש. מבחינה כלכלית הוא מכתיב עליות ומורדות מטורפים, אין בו אפילו רגע אחד של שלווה ורציתי שיהיו להם גם חיים פרטיים, מה שלא היה לי מעולם."
לפני שנה וחודשיים הופרה השגרה של חייה, שמעולם לא נעו על מי מנוחות, בעקבות בדיקת ממוגרפיה. "הלכתי מפני שצריך. עברו שלוש שנים מאז הבדיקה הקודמת וזה די פשע," היא מודה. "לאמא שלי, לסבתא שלי ולסבתא הגדולה היה סרטן שד. עשיתי את הבדיקה הגנטית ונמצא שגם אני וגם אמי לא נושאות את הגן, אז או שאצלנו מדובר בגן שטרם זוהה או שהסרטן שלנו הוא לא גנטי אלא משפחתי. לאחרונה קראתי שמדענים באוסטרליה הצליחו לשמר רקמת שד מתוך השד הכרות, השתילו אותה והוא הצמיח את עצמו מחדש. אם הבת שלי תצטרך לעבור כריתה, חס וחלילה," היא דופקת שלוש פעמים על השולחן, "אולי המדע יציע לה טראומה יותר קלה. אני, במובן הזה, שייכת לדור המדבר.
"לתשובה החיובית לסרטן הגבתי בתחושה סופנית. אמנם ניסו להרגיע אותי, הסבירו שהסרטן שלי הוא מסוג חביב יחסית לאחרים, כזה שמתפתח לאט, ושתפסתי אותו בשלב מאוד מוקדם, אבל סרטן זה סרטן זה סרטן. עברתי כריתה ועשיתי שחזור שעוד לא נגמר. נאמר לי שהשחזור יתחיל מיד אחרי הכריתה ולא ידעתי שזהו תהליך ממושך שמצריך החלמה משלב לשלב. שמעתי שאלות כמו 'בשביל מה את צריכה שדיים? הרי כבר לא תלדי ולא תניקי,' ולא הבנתי אותן. הזהות הנשית שלי מוגדרת מהאופן שבו הגוף שלי בנוי ואני רוצה לראות אותו שלם, בדיוק כמו שאם היו עוקרים לי עין הייתי רוצה עין תותבת."
למזלה, לא היה עליה לעבור כימותרפיה או הקרנות, ולטיפולים ההורמונליים שמטרתם למנוע את הישנות המחלה בן-דור סירבה. "עם כל הכבוד לרופאים, שאומרים 'אל תעשי תחקיר באינטרנט' - כן עשיתי. גם דיברתי עם הרבה נשים שעברו את זה, והבנתי שהטיפול ההורמונלי יגבה ממני מחיר שלא רציתי לשלם. אמנם עברתי את המנופאוזה יחד עם הסרטן וזו הייתה תקופה לא פשוטה, בהגדרה עדינה, אבל הדיכוי המוחלט של הפעילות ההורמונלית משפיע על המיניות, וכיוון שהסטטיסטיקה מאוד מוגבלת החלטתי לקחת סיכון מבוקר."
"העישון הוא תופעת לוואי של העבודה שאני אוהבת" (צילום: יונתן בלום)
"חצי שנה הייתי נקייה"
להתמודדות האישית עם הסרטן היא הגיעה בסוף צילומי הסדרה 'מה הורג אותנו,' שהדביקה אותה בחיידק הבריאות. "כזאת אני," היא מועכת את הסיגריה המי-יודעכמה במאפרה. "לכל פרויקט אני נכנסת בהזדהות מלאה. כשחקלאים גילו לי בסוד שהם מרססים פי 14 מהכמות שמרשה התקן הישראלי התחלתי לאכול אורגני בלבד. בזכות הסדרה גם הייתי מפוצצת במידע. ראיינתי את מיטב הרופאים, קראתי המון, וכשגיליתי שהסרטן המשפחתי הגיע גם אליי רציתי לעשות פעולת מנע ולהוריד גם את השד השני. אבל ד"ר אשר שינדל, מנהל כירורגיית שד בבילינסון, שאותו אימצתי כרופא וכמלאך, אמר לי 'תירגעי. את תהיי במעקב. אם חס וחלילה הוא יחזור לצד השני נתפוס אותו בזמן, בשלבים הכי ראשוניים,' וקיבלתי את עצתו".
שבועיים אחרי הניתוח היא הייתה הכל - חוץ מרגועה. "הבנתי שאני רוצה שיטפלו בי בכל שעות היממה - מצב בלתי אפשרי לאדם בוגר - ולכן נסעתי לחודש לחוות אלומות. אכלתי שם תפריט טבעוני לגמרי, רק ירקות ופירות, הרוגע של המקום השפיע עליי לטובה, נהניתי מהיוגה ומהמסאז'ים והרגשתי שאני מתנתקת. לא רק מתל-אביב, מכל העולם. בחדר לא הייתה טלוויזיה ואת רוב הזמן העברתי בשקט ובקריאה. בלעתי יותר מ30- ספרים ושם גם נגמלתי מקפה ומיין והפסקתי לעשן. חצי שנה הייתי נקייה."
בן-דור החליטה להיות הכוהנת הגדולה של הבריאות והתקופה ה"נקייה," כהגדרתה, התבטאה בתחומים נוספים".כדי להימנע מלחצי העבודה עשיתי סוג של הסבה ופתחתי בבית סדנה לכתיבה. שלוש פעמים בשבוע יצאתי לצעידות מואצות, פעם בשבוע התאמנתי אצל מאמן כושר פרטי וגם עשיתי פילאטיס, אבל זה לא קשור למחלה אלא לדיאטה הנצחית. הרי אני תמיד טוענת שחמישה קילו מפרידים ביני לבין האושר. המשכתי לאכול בריא ולא לעשן עד ש..."
נשברת?
"לא, לא," היא מדליקה עוד אחת, "זה לא היה זה. בשלושת החודשים הראשונים אחרי הניתוח הייתי במעקב של אונקולוגים וכירורגים. אחרי שלושה חודשים הפכתי ליתומה. כשבאתי לרופאים ואמרתי 'קראתי באינטרנט ככה וככה' ענו לי 'תנסי, אם את רוצה.' כשהעליתי שאלות נעניתי ב'זה הפרוטוקול,' למרות שידוע שהפרוטוקול לא מתאים לכל חולות הסרטן. הרגשתי שהמהלכים הבריאותיים שלי דומים לצעקה במדבר, לא קיבלתי שום הד. וזה הביא אותי להרהורים על העולם המושלם.
"בעולם המושלם או במדינה מתוקנת פעם בחודש מישהו מרים לך טלפון ושואל 'מה שלומך'? או מספר על מחקר חדש בתזונה או מזכיר לך שהגיע הזמן לעשות בדיקה. איש מקצוע שמנהל איתך שיחת נפש בריאותית ולא מחייבת, שנותנת לך את התחושה שלמישהו אכפת ממך ושאת עדיין במעקב. לדעתי זה רעיון לסטארט-אפ. יש כל כך הרבה חולות סרטן שזקוקות לסוג של קביים ושהיו מוכנות לשלם הרבה כדי לקבל עזרה כזאת שלא כרוכה בהשקעה גדולה. אני חזרתי להיות לבד בעולם - ולהיות לבד בעולם אחרי סרטן זה מלחיץ, אז חזרתי לעבודה. נשאבתי לתוכה. מה לעשות, אני מתה עליה. ישבתי בחדר העריכה ושנוררתי סיגריה מהעורך.
"לסיגריה הראשונה היה טעם של חטא, מפני שידעתי שבכל העולם לא אמצא אדם אחד שיגיד לי שלעשן זה בריא. לקפאין יש נסיבות מקלות, קראתי שיש לו השפעה חיובית על התפתחות אלצהיימר. אבל על שני דברים יש קונצנזוס מקיר לקיר: עישון וסטרס, ושניהם תופעות לוואי של העבודה שאני כל כך אוהבת. בעקבות הסיגריה הראשונה ההידרדרות הייתה מהירה מאוד."
חזרת לעשן בגלל שאת חלשה?
"לא, בגלל שאני אוהבת לעשן ובגלל שרציתי להדחיק. אפשר לקרוא לזה 'הרס עצמי.' עכשיו אני עושה סדרה על התאבדויות ואחד הפסיכיאטרים אמר לי שאובדנות פסיבית מתבצעת כשאתה מעשן או כשאתה לא לוקח את הכדורים שנרשמו לך. אבל אצלי זה בא ממצב של פוסט-טראומה. פעם היו לי שדיים מאוד יפים, וכל בוקר כשאני רואה את השד המשוחזר עם הצלקת הענקית זו סטירת לחי. להכיר גבר חדש ולהתנהל מולו באופן טבעי עם הגוף החדש שלי זה לא קל. אלה מחירים שלא מדברים עליהם בקול רם מפני שהם שייכים לנושאים שעטופים בשתיקה, אלא אם את מצטרפת לאיזושהי קבוצת תמיכה שקשורה בסרטן."
למה לא הצטרפת לקבוצה כזאת?
"העדפתי להתחבר לחלקים הבריאים שלי. כשחליתי, קישקשתי על הסרטן שלי מהבוקר עד הערב באמוק, בסוג של אובססיה, ופתאום נודע לי שנשים שעבדתי איתן 20 שנה חלו בסרטן ולא הוציאו מהפה אף מילה. בסרט 'אמא תגידי' אני מדברת איתה על כך שאחרי הכריתה היא לא הסתכלה בראי ומעולם לא דיברה על הסרטן, אפילו לא עם בעלה, אבל כוס אוחתק, פעם זה היה 'אחת מתשע,' היום מדברים על 'אחת משבע' והמספרים הנכונים הם 'אחת מחמש.' ואין שום דרך לומר זאת אחרת: סרטן זה חרא בלבן, זה ממש לא נחמד, אבל גם ההתמכרות לבריאות לא נעימה, וקבוצות התמיכה שבהן מלעיטים אותך בנתונים גורמות לך לחיות בפחד מתמיד."
"לראות את השד המשוחזר - זו סטירת לחי"
"הייתי רעבה כל הזמן"
ככל שחזרה לתעשייה ולעשייה היא זנחה את הרגלי הבריאות שאימצה. "הדיאטה הטבעונית הפכה אותי לסוג של פוד-פרוססור. הגוף מגיב בהתאם ומצאתי את עצמי מבלה בשירותים הרבה יותר ממה שהקצבתי לכך ביומן. גם הייתי רעבה כל
הזמן, אז חזרתי לדיאטה הגיונית וסבירה, כמו זו שלפני המחלה.
"אני ממעטת באכילת בשר אדום ועדיין קונה אוכל אורגני, אבל במסעדות אוכלת רגיל ובימי צילום ארוכים טורפת את ה'טייק אווי' שמזמינים. וגם הלחץ חזר, כשהבנתי שכל ההחלטות שלי היו מלאכותיות ופשוט לא עומדות במבחן היומיום. מה עדיף: ליהנות מהעבודה ומהחיים או לעבוד בגינון או בהוראה לצורך הפרנסה ולמות מתסכול ומשעמום"?
את השנה שחלפה מאז שנגעה בה אצבעו הארוכה והקרה של מלאך המוות היא תיארה בפרק 'שנה אחרי הסרטן' המופיע בספר 'רפואה בין השורות' בהוצאת ההסתדרות הרפואית ובעריכת אורנה כהן, לא כדי להטיף ל"בוגרי הסרטן" לזנוח את הטיפול בבריאות, אלא כדי להציף לתודעה את העובדה שסרטן, ולא משנה מאיזה סוג, אינו דומה להחלמה מתאונת דרכים. שיש צורך במעקב אחר המחלימים ובמתן תמיכה כדי שימשיכו לחיות בצורה בריאה. "מה, לאף אחד לא אכפת שאיבדתי את הדרך ושאני צריכה יד כדי לחצות את הכביש שנקרא בשם הדיפוזי 'אורח חיים בריא?"' היא שואלת במשפט האחרון במאמר.