הייתי מאמין גדול באהבה עד שלבי נשבר, ובגדול

תארו לכם מה אני הרגשתי, הפיצוץ הכי כואב בעולם, פתאום אתה מבין כיצד בנפש האדם הקו בין חיים למוות הוא דק כחוט השני, פתאום אתה מבין שאתה אנושי, שאתה בן אדם, שאתה לא בן-אלמוות. ההכרה הזאת נופלת עליך כרעם ביום בהיר

אני לא מאמין בכלום, מעולם לא האמנתי, לא בסיפורים על המפץ הגדול, גם לא באלוהים, לא באהבה, לא באושר, לא בנאמנות, לא בנישואים, לא בלהיות לבד, לא בלהיות ביחד, פשוט לא מאמין בכלום, אפילו אני לא מאמין יותר בעצמי, בטח לא באופטימיות שנדמה כאילו מעולם לא היתה שם, לא מאמין בעבודה קשה, לא מאמין בלמסור את עצמך למעסיק או לבת זוג אחת שתמרר לך את החיים, פשוט לא מאמין.

 

אם נדבר גלויות, פעם האמנתי, האמנתי בהכל, בכל מה שאני לא מאמין היום, לא לפני כל כך הרבה זמן. יתרה מכך, באמת ובתמים האמנתי שאני מיוחד, שאני ייצור על אנושי, אולי מלאך, או ערפד (הייתי בטוח שבכל פעם שאני נפצע ומוצץ את דמי בערגה זה הופך אותי לשותה דם), פשוט בן אלמוות, שאני לא אמות בחיים. משכתי את הרגשות האלה עוד מהילדות מלאת הדמיון שעברה עליי, ילד קטן בבועה של עולם מלא אהבה, רוך ורחמים.

 

האכלתי, השקיתי, אהבתי, נתתי רוך, תמיכה, אהבה

אני חושב שאמא שלי אהבה אותי יותר מדי, הכניסה אותי באהבה גדולה לבועה הזאת שהפכה אותי למישהו מיוחד, אף אחד, ולא משנה כמה הוא ניסה לפגוע בי, לא הצליח להוציא אותי משם. כפית של זהב הונחה לי בפה, וככה גם באהבה הראשונה שלי, נכנסתי לתוך בועה "בהכרה מלאה" שזו האשה של חיי. מגיל 18 וקצת נתתי לה את עולמי בכפית של זהב, כפית ששאלתי מאמא שלי. האכלתי, השקיתי, אהבתי, נתתי רוך, תמיכה, אהבה גדולה ורחמים, שמרתי, פינקתי, לקחתי, החזרתי, פטרתי את כל העולם מלטפל באותה ילדה, לקחתי אותה על חסותי כחבר, בעל, הורה, אח וכל מה שלא יעלה על דעתכם. נתתי הכל וקיבלתי בתמורה אהבה גדולה. כך, בגיל 18, לאחר 18 שנות בועה, הכנסתי את עצמי לשש שנים נוספות לבועה אחרת, בועה בה במקום לקבל אני נותן, והכי חשוב - מאמין!

  

פתאום, באמת ובתמים משום מקום, התפוצצה לי הבועה

אבל ביום בהיר אחד, לאחר שלא חוויתי אובדן מעולם, לא של כסף, לא של אהבה, לא של איש אהוב או בן משפחה יקר, פתאום, באמת ובתמים משום מקום, התפוצצה לי הבועה בפנים, התפוצצה לי הבועה מבפנים, באמתלה שהיא הפסיקה לאהוב.

 

מישהו יכול להסביר לי איך אפשר להפסיק לאהוב ביום אחד אחרי שש שנים?!? נשמע לכם מוזר? תארו לכם מה אני הרגשתי, הפיצוץ הכי כואב בעולם, פתאום אתה מבין כיצד בנפש האדם הקו בין חיים למוות הוא דק כחוט השני, פתאום אתה מבין שאתה אנושי, שאתה בן אדם, שאתה לא בן-אלמוות, אמנם בגיל מבוגר (יחסית), אבל זה נופל עליך כרעם ביום בהיר.

 

איך אתאר את ההרגשה הזאת כדי שמישהו יוכל להזדהות איתה? תחשבו את עצמכם בתוך בניין רב קומות, אתם נמצאים בקומה 6- בחניון של בניין בן 50 קומות, פתאום אתה מגלים שהקומה ה-50 קורסת ומתחתיה הקומות מתפרקות אחת אחת בדרך אליכם, כמו מגדל קלפים. אתהיושב לבד ומחכה, מחכה שעולמך יקרוס עליך, מת מפחד, פשוט מת מפחד, מבין שכל החיים כמו שהכרת אותם הולכים וקורסים מעל ראשך.

 

החלטתי להקים שדולה לשבורי לב

באותם זמנים החלטתי להקים שדולה לשבורי לב. שבור לב אמיתי, שיוכיח זאת לרשויות המדינה, הוא אדם שלא יכול לעבוד, לא יכול להמשיך ללמוד, לא לדבר עם חברים ומשפחה ובטח לא להכיר בנות אחרות. אתה הופך מיזוגוניסט, שונא נשים אמיתי, מטרתך בעולם היא לפגוע בכמה שיותר נשים, רק כדי ליצור צדק בעולם שלך. לא הוגן כלפי נשים? אולי, לפגוע בשה תמים בצורה כזאת זה בטח ובטח לא הוגן.

 

ועכשיו בטח תגידו לי את המשפט המעצבן הזה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך". ממש לא מקובל עליי, תסלחו לי, אבל אם אני מוצא נחמה פורתא בלפגוע בנשים שונות, אז כך אעשה. לא פגיעה אנושה, לכל היותר שלושה דייטים ואז שלום ולא להתראות. ממילא אני לא מסוגל ליותר. מגיע לי. אם יש צדק כלשהו בעולם הזה, אז מגיע לי לפחות את זה אחרי מה שעברתי, ביום בהיר אחד לאבד הכל, זה פשוט לא הוגן. זה גרם לי אפילו להבין את אנשי העסקים האלה שנופלים ביום אחד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אני מבין אתכם חברים, אני איתכם, מזדהה ומבין.

 

נחזור לדעתי על רשויות המדינה: יש להכיר באותם שבורי לב, להכיר במס הכנסה, להכיר בביטוח לאומי, להכיר במועצה להשכלה גבוהה, פשוט להכיר. הם לא יכולים לתפקד כראוי בעולם האכזר הזה. אנחנו, משלמי המסים, צריכים לעזור להם באמצעות דמי מחיה נאותים, אולי לדחות להם הלימודים בשנה ללא תשלום קנס, אפילו מעט עזרה נפשית.

 

יתרה מכך, פתאום אתה קורא על אחד שקפץ לפסי הרכבת בדיוק כשהרכבת הגיעה. יום למחרת אתה קורא מודעה קצרה בהמשך לכך ששלושה חודשים לפני כן חברה שלו זרקה אותו לכל הרוחות, ואתה מבין, אתה מצליח מבין מה עבר עליו, על אותו בחור מסכן, אתה מבין כמה קרוב היית לאותו מצב, כשחיכית לרכבת בדרך לעבודה וראית את עצמך, בדיוק כמו בסדרות האלה, "אלי מקביל", או "סקראבס", שבהן נותנים לדמיון של אנשים מבוגרים לפרוץ מבעד למסך הטלוויזיה, ככה ראיתי את עצמי. הייתי כמובן חזק מספיק בשביל לא לעשות את זה, לא בגלל שאני חושב את עצמי לאדם כזה חזק, אלא רק בגלל העזרה שקיבלתי, מהחברים הטובים שלי והמשפחה היקרה שלי, שעזרו לי, תמכו בי וניסו לעשות הכל כדי שאתגבר על הצרה הזאת שנפלה עליי.

 

תקופה מאוד מעניינת עוברת על שבורי הלב, הכי מעניינת בחיים האלה. אתה מכיר את עצמך לראשונה בגיל 24, איזה מוזיקה אתה אוהב, איזה סטייל אישי יש לך, איזה קולנוע אתה אוהב. בקיצור, אתה הופך לאדם תרבות אמיתי, לא אחד כזה ששומע כל היום גלגל"צ ביחד עם החברה שלך והופך להיות מיינסטים בדיוק כמו רשימת השירים, אלא אדם שרודף ייחודיות ותרבותיות על כל רבדיה, פתוח לעולם, אחד שאומר לעולם: "תזרים לי את כל המידע שיש לך, אחרי שאלמד אותך, אני אחליט מה אני אוהב ומה לא".

 

"האושר שבעצבות", אתה מתמכר לעצבות הזאת

אתה יוצא, אתה מבלה, מכיר נשים חדשות, מכיר נשים נואשות, יפות, מכוערות, הכל הולך, העיקר לשאוף חזק לריאות את העולם הזה שלא הכרת למרות גילך הבוגר יחסית, תקופה בה הרעש בתוך הראש חזק יותר מכל מועדון בתל אביב, את זה אני אומר לאחר בדיקה מעמיקה. תקופה בה אתה נראה בן אדם חדש, מאושר, אבל בפנים הקומה ה-22 כבר התרסקה והמגדל ממשיך להתקדם לכיוון שלך ואתה מת מפחד, פשוט מבועת. אבל אתה יודע שהיחידים שכן יכולים להבין אותך, אותם מרוסקי לב כמוך, אותם אתה נמנע מלראות, כי אתה יודע שהם יודעים, הם רואים את זה בעיניים שלך ואתה לא רוצה שאף אחד יידע. אתה רוצה להסתיר את המלנכוליה הזאת לעצמך. "האושר שבעצבות", אתה מתמכר לעצבות הזאת ואתה מפחד שתברח לך בין הידיים, כי אז, אז אתה חייב לחזור לעולם האמיתי, אז אתה צריך להיכנס למערכת יחסים חדשה וחלילה לאהבה חדשה וכל מה שכרוך בכך. אתה לא מעוניין בכל זה, אתה רוצה להמשיך ולהיות עצוב, כי אתה רגיל, כי זה חלק מהחיים שלך עכשיו, מפחיד אותך לעבור עוד שינוי, כשאתה יודע מה השינוי הקודם גרם לך.

 

כך אתה מעביר שלוש שנים, קלות או קשות זה לא ה"אישו", פשוט שלוש שנים מעניינות. כשאתה מתבגר קצת יותר אתה מבין שלא תעבור שלוש שנים כאלה בחיים שלך, מפה הכל שחור או לבן, החלק האפור שליווה אותך תקופה כה ארוכה נגמר. ואת האמת, אני מתגעגע אליה, מפחד ממנה ומתגעגע אליה, בדיוק כמו אותן נשים מוכות מסכנות שעשו צעד ועזבו את הבית ופתאום מתגעגעות לצער ולמסכנות הזאת. כך אני.

 

אז היום מה הפלא, שאני לא מאמין, אחרי כל כך הרבה צער, אושר, כאב, אבל וכל מה שעברתי בתקופה הזו. מה הפלא שאני לא מאמין יותר, איך אפשר להאמין שוב באהבה? איך אפשר להאמין שוב בזוגיות? איך אפשר להאמין שוב בהיותי בן-אלמוות? או בכל דבר אחר? שהרי אחרי שגירדתי את התחתית של החיים האלה, העלייה בחזרה למעלה כל כך מפחידה, מפני שאתה יודע מה מחכה לך למטה כשתיפול שוב, וכל צעד ושעל למעלה, שעובר באיטיות משוועת, עובר בפחות ממאית השנייה בדרך למטה לנפילה כואבת עד אין קץ.

 

היום, ידידיי, אני לא מאמין!

 

• מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על התמודדות עם לב שבור