מותר לגזום עץ של שכן שמלכלך את הגינה שלי?

None

שאלה:

 

העץ של השכן מפריע לי מאוד; מה לעשות מבלי להסתכסך איתו?

 

הערות:לפני מספר שנים החליט השכן שלי לשתול שני עצי צפצפה בגינה שלו ואני ראיתי את הנולד. ידעתי שהעץ ייתן לי יותר מדי צל ושענפיו יכנסו לגינה שלי ומישהו יצטרך לגזום אותם. העצים התפתחו כצפוי לשני עצי ענק. עקב רוחות החורף רוב השלחת נושרת לגינה שלי והורסת את הדשא, שלא נדבר על העיסה שנעשית כאשר יורד גשם מוערב בשלג. למרות שמיד עם ביצוע השתילה הזהרתי את השכן לגבי העתיד לבוא, היום לא ניתן לדבר עם השכן. מדובר בבחור דתי ופניתי חבריו מבית הכנסת כדי שזה יקיים את המצווה הבסיסת ביותר "ואהבת לרעך כמוך". הבחור אינו מתייחס לסבל שגורם לי. הגינה שלי כבר לא מוארת כפי שהייתה והדשא אינו נראה כפי שהיה, הענפים פולשים לגינה שלי בגובה רב ואין ביכולתי לגזום אותם ללא מנוף וכפי שציינתי, הגינה שלי הופכת כל חורף לבוצה מלאת עלי שלכת בגלל העצים שלו. מה לעשות? (רוניאל, ירושלים)

 

תשובה:

 

אסור לעקור את העץ של השכן עם קוטל צמחים, אך מותר לך להסיר את הענפים והעלוה הנכנסים לשטח שלך. כמו כן, באפשרותך לנקוט מספר צעדים נוספים, כפי שיפורט להן.

 

הקדמה

שאלת היחס בהלכה למטרדים הנוצרים מעצים הגדלים בשטח פרטי, היא שאלה מורכבת מאד, הנוגעת ליסודות היחס בין המשפט העברי והמשפט הנוהג. בהתאם לכך, יש גישות שונות בפסיקה ההלכתית, והתשובה במקרים אלו תלויה במידה רבה בהחלטה את מי שואלים.

 

אסקור בקצרה רבה את הנושאים העיקריים בעניין זה בהלכה, ואת הבעיות הנוצרות בהשוואה למשפט הנוהג בישראל.

 

לשם הנוחות, אציג בתחילה את ההבדלים המרכזיים בין המשפט העברי והמשפט הישראלי, ולאחר מכן את הדיון בפרטים והשלכות של החוק הנוהג על ההלכה.

 

הרחקת נזיקין ומטרד ליחיד

באופן כללי, כאשר עוסקים בנזקים הנובעים משימוש מותר ברשות הפרטית, ההלכה מטילה את חובת הרחקת הנזק על הניזק ולא על המזיק. נחלקו חכמים במשנה (בבא בתרא כה ב) במקרה שיש שני שכנים, לאחד בור בחצרו, והשני רוצה לנטוע עץ בחצרו שלו, וברור שבמשך הזמן יחדרו שרשי העץ לחצר השכנה ויקלקלו את הבור. לדעת חכמים חובה על הנוטע להרחיק את העץ כך שלא יזיק, ולדעת רבי יוסי על הניזק להרחיק את עצמו, וזכותו של בעל נעץ לנטוע בתוך שלו. הלכה נפסקה כרבי יוסי (שו"ע חו"מ קנה לד).

 

הגמרא שם מבארת, שרבי יוסי מודה שאסור לאדם לעשות משהו ברשותו לגרום לחברו נזק באופן ישיר ומיידי, כגון שפיכת מים שנוזלים מחצרו ומזיקים את חצר חברו. המחלוקת היא רק במקרים בהם בעת שאדם עושה את המעשה ברשותו, המעשה כשלעצמו אינו מעשה נזק, אלא שלאחר זמן יש לו תוצאות מזיקות.

 

לפי המשפט העברי, העלויות הכרוכות במניעת נזק מהסוג הנ"ל מוטלות על הניזק ולא על המזיק. בדוגמא לעיל, אם בעל הבור רואה ששרשי האילן של חברו נכנסים לרשותו ומזיקים, מותר לו לקצוץ את השרשים הנכנסים לרשותו, אך העלות של סילוק המטרד מוטלת עליו ולא על המזיק.

 

בפקודת הנזיקין (סע' 44), מפריד החוק הישראלי בין הגדרת המטרד כעוולה, לבין היכולת לתבוע בעקבותיה פיצויים. מטרד ליחיד מוגדר כעוולה גם אם אינו גורם נזק ממון, אך לא ניתן לתבוע פיצויים אלא אם כן נגרם נזק ממוני. הפרדה זו יוצרת מצב, בו יכול אדם לבקש צו מרשות שיפוטית שיחייב מזיק להסיר מטרד ליחיד על חשבון המזיק, למרות שלא נגרם לו כל נזק ממוני.

 

נדגים את ההבדל בעזרת דוגמא: אם אדם נטע עץ ברשותו, והענפים נכנסים למרפסת של שכנו ומפריעים לו. לפי ההלכה, זכותו של השכן לנסר ולהסיר את הענפים הנכנסים לרשותו, אך העלויות הכרוכות בכך מוטלות על הניזק. לפי פקודת הנזיקין, זכותו לתבוע מהשכן את הסרת המטרד, על חשבון המזיק.

 

עצים כמטרד חריג

ההלכה הבחינה בין נטיעת עצים לבין כל סוגי המטרדים האחרים. במסכת בבא בתרא (כז ב) נחלקו אמוראים בדעתו של רבי יוחנן, בדין אדם שנטע עץ בסמוך לגבול עם חברו. הבעיה היא שברור שבמצב כזה, חצי משרשי העץ נכנסים ויונקים מהשדה של השכן. רב דימי קובע שזהו מעשה גזילה, שכן האדם משתמש בשדה של השכן ללא רשותו. לפיכך כאשר מגיעה עונת הביכורים, אסור לאדם להביא מפירות אילן זה ביכורים, מפני שהוא גזלן. לעומתו רבי אבין אמר שהאדם אינו נחשב גזלן, למרות שהוא משתמש בשדה חברו בניגוד לרשותו, משום ש"על מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ". כלומר, מתוך רצון להרבות נטיעת עצים ושטחים ירוקים, נקבע תנאי מחייב בתקופת ההתנחלות הראשונה בארץ, שמאפשר לכל אחד לנטוע בשלו, גם אם על ידי כך נמצא משתמש בשל חברו בלא רשותו.

 

דעתו של רבין בשם רבי יוחנן נפסקה להלכה, וכך מופיעים דיני נטיעת עצים כסעיפים נפרדים וחריגים מדיני שאר המטרדים (שם בשו"ע סעיפים כה-כז). בשאר המטרדים, ההלכה קובעת מגבלות לשימוש הנחשב סביר בכדי שלא יזיק את חברו, וקובעת הרחקה המונעת נזק ישיר או שימוש שלא כדין בשטח של השכן, ובעצים יש תנאים מיוחדים שנתבארו שם.

 

בהבנת מהות החריגה במטרדי עצים, נחלקו הדעות. מפשט התלמוד הירושלמי, ומפירושם של התוספות (ב"ב כו ד"ה גזלן) והרשב"א (ב"ב כה: ) עולה שהתנאי היה רק לעניין מתן הרשות לנוטע להשתמש בשטח של חברו לצורך יניקת שרשי העץ, ואין לתנאי זה כל השלכה מיוחדת לעניין הרחקת הנזקים. לעומתם, מפירושם של הר"ח שם, דעות ב"שיטה מקובצת" שם , ראבי"ה (סימן 1013) ועוד, נראה שהתנאי שהתנה יהושע נוגע באופן מהותי גם לעצם הרשות לקרב את המטרד שהעץ יוצר אל גבול החלקה.

 

מסידור הסעיפים ולשונו של השולחן ערוך, נראה שקיבל את הדעה שעץ הינו מטרד חריג, אך רק לעניין היחס לשרשים. בכל מטרד אחר הנכנס לרשותו של אדם, הוא רשאי לסלקו ללא צורך בנימוק. מטרד של שרשי עץ ניתן לסלק רק אם הוא יוצר הפרעה, או מגביל שימוש של בעל הקרקע. (חו"מ קנה ל).

 

מטרד קיים

נחלקו ראשונים ואחרונים במקרה בו אדם מבקש לסמוך מטרד מזיק אל גבול חצרו, כאשר אין שם בכלל שכנים. האם במקרה זה מותר לו לסמוך את המטרד אל גבולו, ולאחר מכן כאשר יבואו שכנים יצטרכו הם להרחיק את עצמם, או שגם בלא שכנים, אדם מראש צריך להגביל את השימוש בנכסיו כך שלא יצאו מהם מטרדים. שאלה זו לא הוכרעה בשולחן ערוך, ולכן תובע חדש המבקש להסיר מטרד קיים צפוי לעמוד במצב בו מבחינת ההלכה ידו על התחתונה.

 

הפרת חוקי עזר עירוניים

במקרים מסוימים, מטרדים ליחיד מפירים חוקי עזר מקומיים או עירוניים. במקרים אלו עומדת לרשות הניזק האפשרות לפנות לפיקוח העירוני במקום להליך משפטי כנגד המזיק.

 

שאלת היחס בין מטרדים בפקודת הנזיקין וההלכה

שאלה זו תלויה במידה רבה בהשקפות העולם של הפוסקים, וביחסם לחברה הסובבת. באופן כללי ניתן לציין שלושה זרמים מרכזיים בפסיקה.

 

הזרם הראשון, מקבל באופן בסיסי את זכותו של הציבור לתקן תקנות והסכמות בדיני ממונות, אם מכח "דינא דמלכותא דינא", או מכח "תקנות בני העיר" , או מתוקף מלכות ישראל, המיוצגת על ידי נבחרי העם. לסמכות זו והשלכותיה יש מגבלות רבות, אך בפרקטיקה ההלכתית בתי הדין הנוהגים בדרך זו יימנעו בדרך כלל מהתערבות בין הצדדים כאשר מדובר בעברות בניה או עברות על פקודת הנזיקין בסעיפי המטרדים. הרבנים יסבירו למזיק שהוא עובר על החוק וממילא גם על ההלכה, ואם הוא עומד בסרובו, יפנו את התובע לממש את זכויותיו בעזרת הפיקוח העירוני או מערכת המשפט האזרחית. זוהי בדרך כלל הגישה שתמצא בבתי הדין של הציבור הדתי לאומי, כדוגמת "ארץ חמדה", בתי הדין לממונות האזוריים ביו"ש ודומיהם.

 

הזרם השני, אינו מכיר מבחינה הלכתית בסמכות חוקי הבניה והעזר העירוניים, ולא בפקודת הנזיקין, אך מקבל את המציאות של הדין הנוהג כ"מנהג המדינה" וכאיזון מקובל ומוסכם בין שכנים. בתי הדין מזרם זה לא יפנו את התובע לעירייה או לערכאות אזרחיות, אך ינזפו במזיק על התנהגותו החורגת מגבולות הסביר, וייתכן שאף יטילו עליו את חובת הרחקת הנזק. הסיבה לכך היא הכרה דה פקטו באיזונים המקובלים בחברת אנשים החיים ביחד. להבנת דעה זו התייעצתי עם הדיין (חבר ביה"ד הרבני הגדול לשעבר) הרב זלמן נחמיה גולדברג. לפי שיטתו, יש מצבים בהם ההלכה מחייבת כפיה של כללי שותפות, גם על אנשים שאינם שותפים אלא שכנים בלבד. בדומה לחוקים החלים על דיירי בתים משותפים, קבעה ההלכה כללים מסוימים הנוגעים להוצאות שניתן להטיל על דיירים בחצר משותפת, גם אם החצר אינה משותפת (מבחינת זכויות הקניין), אלא שכולם גרים סביבה. דוגמא לכך, בהלכה הקובעת כי : "בני העיר כופין זה את זה לבנות דלת ובית שער לחצר. וכן כל הדברים שהחצר צריך להם צורך גדול, או הדברים שנהגו בני המדינה לעשותם." (שו"ע חו"מ קסא א).

 

בהתאם לכך, כאשר נקבע מנהג מקובל וסטטוס קוו של איכות חיים במקום מסוים, הכולל מרווח בין בתים, מניעת הפרעה ומטרדי עצים מחצר לחצר, רמת ניקיון וכדומה, אם בא אדם ומבקש לשנות את המצב לרעת שכניו, בית הדין עשוי לתבוע ממנו לסלק את המפגע מחמת הפגיעה במנהג איכות החיים המקובל באותו המקום.

 

יש לציין שבקרקעות מינהל, עשוי בית דין כזה לתת תוקף לדרישות מסוימות של החוק, עקב העובדה שהקרקע מוחכרת בלבד, וייתכן שיסכימו לכך שבהיות המינהל בעל המקרקעין הבסיסי, זכותו לדרוש ציות לחוק.

 

מגישה זו עולה הכרה בצורך לשמור על ההתנהגות המקובלת ביחסי שכנות, בלא להכיר בתוקפם ההלכתי המחייב של חוקי עזר עירוניים, חוקי בניה או פקודת הנזיקין. לדוגמא, כאשר התובע על סילוק המטרד מתגורר במקום בו עבירות בניה ואיכות הסביבה הם דבר מקובל ונפוץ, בית דין מהזרם הזה לא יושיט לו כל סעד, גם כאשר חוקי העזר או הנזיקין לצידו של התובע, מכיון בשכונת מגוריו המקובל הוא שכל דאלים גבר. לעומת זאת, בית דין מהזרם הראשון ייתן לו סעד, כי לתפיסתו ברגע שהמזיק עובר על המטרדים בפקודת הנזיקין או על חוקי העזר בנושא בניה, עצם הפרת החובה החקוקה מאפשרת מתן סעד גם לפי ההלכה.

 

לזרם השני שייכים רוב בתי הדין מהזרם החרדי המתון, כדוגמת בתי הדין של הרבנות (כמובן שגם בבתי הדין של הרבנות ניתן למצוא דיינים ציוניים, או דיינים ספרדיים הנסמכים על פסיקותיו של הרב עובדיה יוסף, אך לצערנו הרוב אינו כזה)

 

הזרם השלישי, הוא של בתי הדין השייכים לקהילות החרדיות הקיצוניות יותר. הללו רואים בעצם קיומה של המדינה והחברה הסובבת מטרד אחד גדול, והם דנים בהלכות אלו רק לפי השולחן ערוך, בהתעלמות מוחלטת מאורחות החיים המקובלים בחברה הישראלית, ובדיון שם סביר להניח שיטילו את עלויות סילוק המטרד על הניזוק.

 

סיכום:  

לאור האמור לעיל, מה עליך לעשות:

 

בראש ובראשונה נסה לפתור את העניין עם השכן במשא ומתן. אם לא הצלחת, פנה לצעדים נוספים. אם הנך שייך לציבור החרדי, עליך לפנות לבית הדין של העדה שלך, ולחיות עם התוצאות. אינך יכול להחליף רב רק בגלל שברגע מסוים גישתו אינה נוחה עבורך.

 

אם הנך שייך לציבור אחר, עומדת בפניך הברירה לאיזה סוג של פוסקים לפנות, והנך רשאי לפנות אל בית הדין שייתן לך, לפי הבנתך, את הכלים היעילים ביותר להתמודד עם סילוק המטרד. (משיב: הרב דרור ברמה)