מסע לחלל: הרפתקנות או מדע?

הפיסיקאי לורנס מ' קראוס מוכן עדיין לקפוץ על ההזדמנות הראשונה לטוס לחלל, אבל היום הוא מבין שזה יהיה לשם ההרפתקה ולא לשם המדע. יותר זול ומשתלם, הוא טוען, לשלוח לשם רובוטים ולהישאר כאן על כדור הארץ, על מנת להתמודד עם אתגרים חשובים יותר - כמו ההתחממות הגלובלית / דעה

מאת: לורנס מ' קראוס

 

ב-2009 אנו מציינים את יום השנה של שני ציוני דרך בחקר החלל. האחד, נחיתת אפולו 11 על הירח ב-20 ביולי 1969 שסימלה הישג טכנולוגי מרשים. האחר, הקרנת הבכורה המלאה של סרטו המצוין של סטנלי קובריק "2001: אודיסיאה בחלל", עיבוד חזותי חי לחזונו של ארתור סי קלארק על בני אדם המסיירים ללא חשש במערכת השמש ומחוצה לה.

 

בהמולת הדיווחים שעסקו בנושא היו רבים שדיברו על ההבדלים הבולטים בין המציאות - האדם לא חזר אל הירח מאז הביקור האחרון בדצמבר 1972 - לבין החזון של קלארק. מאמרים גם שאלו אם האומה האמריקנית מחויבת דיה להקדיש את כ-200 מיליארדי הדולרים הדרושים לחזרה לירח בעוד 10 שנים, ואולי, אחר כך, להוציא עוד כסף כדי לשלוח בני אדם למאדים.

 

הנחיתה על הירח ב-1969 ריתקה אותי כשהייתי בן 15. ציירתי את כל משימות אפולו, בניתי דגמים וחלמתי להיות האסטרונאוט הקנדי הראשון. מסעות האנושות בחלל הבטיחו להניע את המדע קדימה. אבל מאז השתנתה דעתי על תפקידו הנכון של חקר החלל המאויש.

 

עדיין אקפוץ על ההזדמנות הראשונה לטוס לחלל. אבל אני מבין עתה, כפי שהעדתי בקונגרס כמעט לפני 10 שנים (צירוף מקרים הביא אותי לשם יחד עם באז אלדרין מאפולו 11) שזה יהיה למען ההרפתקה ולא לקידום המדע. הידע המדעי המשמעותי המרתק ביותר שאנו יכולים להשיג על אודות היקום ומערכת השמש יהיה כרוך בחלליות לא מאוישות, מתקנים רובוטיים והרבה פחות כסף מן הדרוש לשלוח בני אדם אל מחוץ למסלול סביב כדור הארץ.

 

התברר שטיסת חלל מאוישת יקרה להחריד והרבה יותר מסוכנת ממה שסברנו לאחר הצלחתה של תכנית אפולו. יותר מכך, הקשיים הנלווים לכך הם אפרוריים הרבה יותר ממה שמרמזים סרטי המדע הבדיוני ותכניות הטלוויזיה. לא נשארנו מאחור בגלל אי יכולתנו לטוס בהנעה על-חללית, אף על פי שמחיר הדלק הוא אחת הסיבות לכך שטיסות לא מאוישות זולות הרבה יותר - משימות מאוישות חייבות לשאת עמן את כל העזרים הדרושים לשמירה על חיי אדם. המכשול העיקרי לביקור במאדים הוא הקרינה הקוסמית. סביר להניח שבמהלך כ-18 חודשי המסע הלוך ושוב האסטרונאוטים יספגו קרינה במינון קטלני.

 

היעד הסופי שלנו הוא אולי הכוכבים, אבל המגבלות החלות עלינו בשל הפיסיקה והביולוגיה של גופנו מרמזות שהעתיד הזה יהיה כנראה מנת חלקם של צאצאנו המכניים, הרובוטים, או אולי מחשבים שיוכלו לאתחל מחדש את החיים הביולוגיים במקום רחוק כלשהו.

 

אבל בטווח הקרוב אנחנו עדיין משתוקקים להרפתקה, ונראה שקשה לעמוד בתשוקה לצאת למסע ואולי גם לישב את הירח ואפילו את מאדים, על אף המחיר הכספי המרתיע. מסיבה זו אינני מתנגד לשליחת בני אדם לחלל (ואפילו הייתי מעודד לשקול משימות בכיוון אחד, שבסופו של דבר יהיו מעשיות יותר מבחינה כספית).

 

אבל עלינו להפריד בין המימון למטרות מדעיות לבין השקעה יקרה בתכנית חלל מאוישת. עלינו גם להפסיק לבזבז סכומי עתק על שטויות כמו תחנת החלל הבין-לאומית שבתמורה ל-100 מיליארד הדולר שעלתה הקמתה, התיימרה לספק מדע מועיל בנוסף לניסוי בשהות ארוכת טווח של בני אדם בגובה של יותר מ-300 קילומטרים מעל כדור הארץ.

 

תכנית אפולו לימדה אותנו שאנחנו מסוגלים להתגבר על בעיות טכנולוגיות אדירות אם האומה מוכנה להתמקד בכך, לאורך הזמן הנדרש לפתרון הבעיות ולהשקיע משאבים עצומים. אנו מתמודדים היום עם אתגרים רבים כאלה, מן השינוי האקלימי ועד לעצמאות אנרגתית, שעלינו לפתור במקביל להשתעשעות בהשקטת הרעב שלנו למסע בחלל.

 

אינני סבור שזהו משחק סכום אפס. יש אולי די כסף כדי לעשות את הכול: לשלוח בני אדם לחלל, לעשות את המדע הבסיסי הטוב ביותר וגם להתמודד עם הבעיות הבוערות על כדור הארץ. אבל אנחנו יכולים לעשות זאת רק אם נהיה כנים לגבי המחיר והרווח האפשריים של המדע לאנושות. ואסור לנו להעמיד פנים שבסיס קבע על הירח או על מאדים הוא תרופת הפלא ולו לאחת מן הבעיות הקשות שלנו כאן בבית.

 

לורנס מ' קראוס - פיסיקאי תיאורטי, פרשן וכותב ספרים - הוא פרופסור מייסד ומנהל יוזמת מקורות (Origins Initiative) באוניברסיטת מדינת אריזונה. הכתבה פורסמה במגזין "סיינטיפיק אמריקן - ישראל" בהוצאת אורט