אלופי החיים

None

בוקר יום שלישי. חיים מתהפך במיטתו מיוזע כשלגופו המגודל פיג'מה אדומה. אשתו מלכה מתרוצצת במטבח: הסנדביצ'ים והשוקו לילד, וסביח חגיגי היישר לקופסת האוכל של בעלה האהוב לפרקים. לכבוד המאורע משליכה לקופסא גם חטיף חלבה מהשטחים. "חיים קום! ההסעה עוד רגע מגיעה". חיים פושט באחת את הפיג'מה הלוהטת, עוטה את תחתוני ליברפול עם הדפס פרצופו האנגלי לתפארת של סטיבי ג'י ואת הסרבל הסרוח של נמל אשדוד ויורד לרחוב. אבנר, נהג ההסעה מברכו בלבביות: "תעלה כבר יא שמן!". חיים מתיישב בחגיגיות לצד חבריו הנרגשים, מפליץ ונרדם. הלו"ז להיום פשוט: מחתימים כרטיס, שותים קפה שחור, הפסקה, תדרוך, ועוד שחור, ויכוח מי יעמיס את הסחורה, חיים מעמיס את הסחורה, הפסקת סביח וחלבה, קפיצה קלה לשעתיים לקיוסק למלא וינר, שם שורף חיים את דמי-הכיס שקיבל מאשתו, נועלים את הרשקוביץ הג'ינג'י בשירותים ומשאירים בידו את כרטיסי העובד, תוך שהוא מתחייב בבכי תמרורים שיחתים את כולם בשעה חמש.

 

כך שעה רדפה שעה ובדיוק כשחיים התחיל להגות לעצמו "איך שהזמן חומק באכזריות, טופח על פניי בשאון גדול, כמו הייתי עלה נידף ברוח, כמו הייתי רק חזיון תעתועים על פני האדמה", צלצל הפעמון המבשר על השעה חמש וגאל אותו מייסוריו. תוך 11.5 שניות כל החבר'ה, מלבד הרשקוביץ הבכיין, כבר למטה, ממתינים בשקיקה להסעה. מה שהחבר'ה לא יודעים הוא שאבנר הנהג, אוהד מושבע כשלעצמו, כבר מזמן חתך לביתו וממתין בתחתוניו ובפיצוחיו למשחק הפתיחה של ליגת האלופות. אנדרלמוסיה שלמה גועשת בשער נמל אשדוד כשאצבעות שומניות ומאשימות נשלחות לכל עבר, ההחלטה התקבלה: חיים אשם.

 

כתוצאה מכך, מושעה חיים מהמונית הקולקטיבית שתופסים החבר'ה לביתם. חיים שלנו לא מאבד את עשתונותיו. הוא חושף מעט את רגלו השעירה ושולח אצבעו לעצור טרמפ. שתי צפונבוניות עוצרות לחיים המסוקס והוא קופץ פנימה. חיים מודה להן ונרדם. כעבור חצי שעת נסיעה באושה במיוחד, מגלגלות תכלת וחלילית את חיים החוצה אל מול ביתו. לאחר שבעה ניסיונות שעלו בתוהו, מפנים חיים שהמעלית מקולקלת ומדדה את כל המדרגות עד לדירתו בקומה הראשונה. הוא נכנס, מתיישב על הספה ומתרפק על הישגו הנדיר: "איזה מזל, הגעתי בדיוק בזמן!". חמש שעות לאחר מכן מתחיל אולפן ליגת האלופות. מודי מפזר מפניני חוכמתו, הכנפיים כבר מושחמות בתנור והילד נעול בחדרו. לפתע בוקע קולה הצפצפני של אודטה מהמרקע: "היום נלמד כיצד להוריד כתמי אספרגוס ממפות תחרה!". חיים מביט לימינו בבעתה ומבחין בחמתו השטנית, זהבה. "אני מתה על התכנית הזאת", ספקה כפיים. בשלב זה תוהה חיים בלבו: "כמה שנים אשב בכלא על דחיסת חמתי לתוך מכונת-הכביסה?!". הוא מחליט לעשות מעשה, קם ויוצא לצביקה השכן. "ידעתי שתבוא", לוחש צביקה בחיוך זדוני. המשחק מתחיל, גול פה, גול שם, נגמר. חיים רץ לביתו נרגש, דוחס את חמתו למכונת-הכביסה, בולס את הכנפיים השרופות, קורע את הסרבל מעליו, קושר את אשתו למיטה בעזרת תחתוני ליברפול שלו, ונרדם. ימים רבים מופלאים שכאלה עוד צפויים למשפחת חיים.

 

חיים שוכן בכל אחד מאיתנו. הוא השכן שצועק כשמובקע גול, הוא הבוס שיוצא מוקדם להספיק למשחק, הוא המטורלל שרץ עירום בלילות עם הזמבורה וזועק יאללה בית"ר (זה רק סבא שלי?!), הוא אני, הוא אתה (וגם את, מטומטמת), הוא הדופק הפועם של הדמוקרטיה.

 

מסי מסבסב כדורים, קאקה רוקד סמבה מול השער, בופון מתעופף לכל עבר, חמות נדחסות למכשירי חשמל ואוליגרכים משקיעים מיליונים. כל זה בשביל חיים. ובשבילי. ובשבילך.

אין, פשוט אין על כדורגל.

 

ועל ציצים. אבל זה כבר סיפור אחר... 

המשך יבוא...