יפתח אלוני הוא ארכיטקט. שותף, מייסד ועורך ראשי של כתב העת "בלוק". "גנב החלומות" הוא ספרו הראשון. הוא מספר את סיפורן של תשע דמויות המתמודדות עם אובדן התשוקה, תחושת הבדידות והשגרה. הספר בנוי כקולאז' של מונולוגים ושיחות
טבת קנה לי מחברת. נמאס לו שאני מקשקש על הדפים שלו את הדיבורים שלי. אני ישן על הספה. זה די מעצבן, כי יש שתי כריות גדולות. גם אותו זה מעצבן, כי בבוקר מוקדם כשהוא בא לחדר שלו אני כבר ער ושואל אותו שאלות. אני שוכב ומשחק עם השלט שמזיז את התריס הגדול שפותח את כל הקיר ומכניס פנימה את ברֵכת הדגים ואת הגינה ואת כל מה שבחוץ.
בלילה אני שוכב בחושך, אחרי שג'וי בודקת שאני בסדר, וחולם עם עיניים פתוחות. גם אז אני פותח את התריס והדברים נכנסים פנימה. אתמול חזרנו מהנחל עם האבק הלבן שעצבן אותי. אני אוהב אש. היתה שם אחת "קוראים לי דפי" שכל הזמן שאלה אותי שאלות. יש לה מבטא מוזר, אני חושב שהיא רוסייה.
היא לא מבינה למה אני נושם דרך הפה, כי "בטח נכנס לך ככה המון אבק". הסברתי לה שכשהפה פתוח אפשר לנשום את הדברים, להרגיש אותם בגרון. אמרתי לה שככה אני עושה גם עם העיניים, מתאמן בלא למצמץ עד שיורדות לי דמעות והעולם נהיה מנצנץ. הראיתי לה איך אצל החברים שלהם השפתיים סגורות חזק, והם ממצמצים כל הזמן. היא צחקה, כי אמרתי לה שזה סימן שהם מרגישים רק את עצמם ושזה עושה עצוב, להרגיש רק את עצמך... היא אמרה שתנסה להיות עם פה פתוח.
בדרך לנחל הם דיברו על החבר שלו, צ'יקו. ג'וי חושבת שהוא "חרא", כי הוא "לא נותן לאלה לנשום עם הביקורת שלו" והוא גם "לא עובד ועושה מזה פילוסופיה". טבת אמר לה שהוא אוהב אותו, ושלצ'יקו יש אומץ, "שם זין על כולם, עושה את הדברים בדרך שלו".
אני ישבתי מאחור וחשבתי שהם משתמשים בהמון מילים במקום לשתוק. פתחתי את הפה ונתתי לרוק למלא אותו. זה עושה לי שקט. אני אוהב שקט, ככה אני יכול לשמוע את הנשימות שלי ולחלום על דברים. כשאני חולם ככה, עם העיניים פתוחות באמצע היום, אני מרגיש שהחלומות קורים. זה כיף.
בתוך הנחל טבת ביקש מג'וי שתעצור. הוא המשיך ברגל ואני עברתי לשבת לידה. היא שאלה אם אני נהנה מהנסיעה. אמרתי לה שלא ממש, כי הם עשו הרבה רעש. היא אמרה שאני צודק, שטבת אוהב לדבר על דברים כי ככה הוא מרגיש שהוא מתקרב אליהם. אמרתי לה שאני חושב שאצלי זה הפוך.
כשהגענו לאיפה שכולם היו, ניגש אלינו איש עם פנס והיא פתחה את החלון. הם התנשקו על הלחיים והיא הצביעה עלי ואמרה לו שאני שאול. הוא אמר שהוא יובל וסנוור אותי עם הפנס. הוא כיוון אותה למקום בשביל הג'יפ. ירדנו והיא נתנה לי יד והלכנו לאיפה שהיתה מדורה.
אחרי קצת זמן ראיתי שטבת מגיע ונפנפתי לו שיבוא אלינו. אחריו בא עוד ג'יפ שהיובל עם הפנס הלך אליו. ירדה ממנו אישה בשמלה. ג'וי קמה והלכה אליה. אחר כך כולם קמו והלכו אליה, חוץ מטבת שהלך לשבת ליד האיש על הסלעים. כשהם חזרו למדורה שאלתי את הדפי מה קרה. היא אמרה שצ'יקו נסע לאמריקה בהפתעה. אמרתי לה שלי זה לא הפתעה. היא שאלה למה, אבל הלכה לפני שעניתי לה.
אני רגיל לזה שאנשים שואלים אותי שאלות והולכים, מה אכפת לי. הבאתי עוד עצים לאש שתהיה גדולה. כולם
הסתובבו ודיברו ולא ממש היה אכפת להם עד שהיובל בא וכעס עלי, כי "זה מסוכן להדליק אש גדולה". אמרתי לו שזה יפה, כי הקירות של הנחל מוארים בצבעים, אבל הוא אמר שאני מדבר שטויות ומשך כמה גזעים מהאש וכיבה אותם באדמה.
בסוף כולם התיישבו מסביב למדורה ושרו. רק טבת נשאר על הסלעים, מעשן עם האחד ההוא, "בועז", לפי מה שהסבירה לי הדפי. לא אהבתי את השירה שלהם, אבל הם נראו לי שמחים. בכפר היו לנו ערבים כאלה של לשיר. המנהל היה אומר שהשירה תעשה לנו שנרגיש ביחד. אני תמיד רציתי להרגיש לבד. אמרתי את זה לטבת ביום השני שהייתי אצלם, כי ראיתי שגם הוא אוהב להיות לבד. הוא צחק ואמר ש"ככה זה, כולנו בעצם לבד". הוא צודק.
חזרנו לבית שלהם כמעט בבוקר. בקושי הספקתי להירדם והוא נעמד לידי, מטלטל לי את הכתף. "ישנת המון", הוא אומר ומוסיף שהוא חייב מיד ללכת אל האלה ושרפאל יהיה איתי עד שהוא יחזור. אמרתי בסדר, למרות שהתעצבנתי שהוא חושב שאני לא יכול להישאר לבד.
"גנב החלומות", מאת יפתח אלוני, ידיעות ספרים, 215 עמ'