הצהרת החברות באיחוד האירופי לגבי התהליך המדיני במזרח התיכון אינה מהווה סיבה לחרדה, אך גם לא לתגובות מזלזלות. במהלך הנשיאות התורנית של האיחוד, ניסתה שבדיה להביא לשינוי במדיניות כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. השינוי המרכזי היה הכרה במדינה פלסטינית בגבולות 67' ובירושלים המזרחית כבירתה. אך הנוסחה שאימץ האיחוד רחוקה מהטיוטה השבדית. יש בהשוואה בין שני הטקסטים כדי ללמד על הלכי רוח מסוימים באיחוד, ועל המגבלות של חברותיו לגבש מדיניות. הנוסח הסופי מלמד גם על סחף בעמדות מדינות רבות ביחס לישראל.
במשפט המפתח נאמר כי המועצה האירופית תומכת במו"מ שיוביל למדינה פלסטינית והמועצה מביעה נכונות להכיר בה ב"עיתוי נאות". בהזכירה כי מעולם לא הכירה בסיפוח מזרח ירושלים, קבעה המועצה שבאמצעות מו"מ ניתן לפתור את סוגיית מעמד ירושלים כבירה העתידית של שתי המדינות.
המועצה אינה מתחייבת להכיר במדינה פלסטינית. מאחר שהכרה במדינות חדשות נשארה עדיין בסמכות הבלעדית של כל מדינה באיחוד, יש להניח שלא כל המדינות החברות יכירו במדינה פלסטינית אם זו תוכרז באופן חד-צדדי. אקט קולקטיבי של האיחוד ייעשה כאמור בהצהרה בעיתוי נאות. רמז לפירוש של "עיתוי נאות" או למצער, הפרשנות השבדית לו, ניתן לראות בהתבטאות בה מביעים ראשי המדינות החברות תמיכה בתוכניתו של ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד, לבניית מוסדות המדינה שבדרך. אליבא דפיאד, בניית המוסדות אמורה להתבצע תוך שנתיים.
ההתניה האירופית של הכרה במדינה פלסטינית כתוצאה של מו"מ, מזכירה את מכתב הנשיא בוש לראש הממשלה שרון מאפריל 2004. במכתב נאמר ששינויים בקווי 67' יהיו כפופים למו"מ, על מנת שגושי ההתיישבות היהודית ייכללו בתחום מדינת ישראל.
כשם שישראל ראתה בעמדה האמריקנית הישג מדיני, יכולים גם הפלסטינים לראות בעמדה האירופית הישג משלהם.
גורם נוסף הראוי לתשומת לב הוא ההודעה שפרסמו ראשי האיחוד לפני יותר מעשר שנים בברלין. כבר אז עלה רעיון ההכרה האירופית במדינה פלסטינית, והאיחוד קרא לצדדים לנהל מו"מ. אחר כך, ומבלי לפגוע בזכות הפלסטינים, באה פסקה לפיה האיחוד משוכנע כי הקמת מדינה פלסטינית על בסיס ההסכמים הקיימים ובאמצעות מו"מ, היא הערובה הטובה ביותר לביטחון ישראל וקבלתה כשותף שווה באזור. האיחוד אף הכריז על נכונותו לשקול הכרה במדינה פלסטינית בעתיד בהתאם לעקרונות הנ"ל.
קריאת שני המסמכים, של ברלין ושל בריסל, מלמדת שהשינוי העיקרי בעמדות האיחוד האירופי מתייחס למעמדה של ירושלים ועתידה כבירת שתי המדינות. בעבר הביעו ראשי האיחוד התנגדות לצעדי ישראל בירושלים, אך זו הפעם הראשונה שהם מביעים תמיכה ברעיון שבירת המדינה הפלסטינית תשכון בה. נחמה בהצהרה ניתן למצוא בהכרה האירופאית שגם לישראל הזכות לקבע בירתה בעיר הקודש.
בהצהרת בריסל יש שתי נקודות מעניינות נוספות: התייחסות חיובית יחסית להחלטת ישראל להקפיא זמנית את הבנייה בהתנחלויות. חידוש המו"מ מתקשר ישירות רק להקפאה. ניתן לראות זאת כתמיכה בתביעת ארה"ב וישראל שהפלסטינים יחדשו את המו"מ בעקבות ההקפאה. על מנת להסיר ספק בדבר עמדתו העקרונית, האיחוד ממשיך לדרוש הפסקת בנייה בירושלים "ובשאר הגדה המערבית" (היינו, ירושלים לפי ראשי האיחוד היא חלק מהגדה). הוא אף אינו מסתיר תמיכתו באבו מאזן וקורא לפלסטינים לעמוד מאחוריו.
בטווח המיידי נמנע משבר רציני ביחסי האיחוד האירופי וישראל. השפל ביחסי ישראל ושבדיה אמנם העמיק, אך זו תופעה רבת שנים. בתוך שנתיים, ובהיעדר התקדמות משמעותית במו"מ בין ישראל לפלסטינים (או בין ישראל לסוריה), עלולים חילוקי הדעות בין ישראל לאיחוד להחריף והדבר עלול למצוא ביטוי בהיבטים המעשיים של היחסים הבילטראליים.
מעבר לכל זאת, יש לזכור כי האיחוד האירופי מהווה משכוכית. 13 שנה לפני שישראל ואש"ף פתחו במו"מ ישיר, הכריז האיחוד בהצהרת ונציה על הכרתו בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית. לפני שראש הממשלה ברק חידש את המו"מ על הסדר הקבע ב-1999, יצא האיחוד בהצהרת ברלין בדבר הכרה אפשרית במדינה פלסטינית. נשיא ארה"ב הגיע להצהרה אודות פתרון המבוסס על שתי מדינות רק ב-2002. ב-2009 פרץ האיחוד בהצהרה על ירושלים כבירת שתי המדינות. התקדימים חייבים להדאיג את כל אלו המתנגדים לפשרה כלשהי בירושלים.
עודד ערן, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, ולשעבר שגריר ישראל לאיחוד האירופי