פנתר, עזוב את אחותך ובוא לאכול

לכלב שלו הוא קרא בלוז, לחתולה חתולה, ורם גלבוע כבר יודע איזה שם ייתן לילד שלו

רם גלבוע פורסם: 10.12.09, 16:37

הרבה דברים עוברים לך בראש כשאתה לא מוצא את השלט, והממיר מכוון משום מה לערוץ הולמרק. אני לא ממש עוקב, אבל רוב הסיכויים הם שזאת דרמה המגוללת את קורותיהם של ארבעה דורות בני משפחה אחת שאף פעם לא קרה לה משהו מעניין. הנה, בזמן שעבר מאז שהתייאשתי לחפש את השלט הספקתי לחשוב על זה שטלי ואני ביחד כבר ארבע שנים, ושבטח עוד מעט יהיו לנו ילדים, ושאם יהיה לנו בן אני אקרא לו פנתר.

פנתר גלבוע.

 

אולי זה נשמע לכם דבילי כמעט כמו לקרוא לבת שלך כוכב, אבל האמת היא שבקנה מידה היסטורי, הורים תמיד נהגו להעניק לילדיהם שמות של חיות שיכולות להרוג אותך. אריה, זאב, דוב - אלה שמות שהאבות והסבים שלנו קיבלו כי ההורים שלהם חשבו שזה מגניב, או כמו שקראו אז למגניב, "לא להיות חולה בכלמידיה". ואם ככה, אז פנתר זה הזאב החדש.

איור: איתמר דאובה

 

כדי לראות את ההיגיון הצרוף בכך, מספיק שתחשבו מה יעשה שם כזה להערכה העצמית של בני המיועד: בכל פעם שאפנה אליו, אני אגרום לו להרגיש יותר טוב לגבי עצמו. תחשבו על משפטים יומיומיים שכיחים כמו "מה קורה?", "בוא הנה" או "איך היה בבית הספר?"; שום דבר מרגש. אבל ברגע שזורקים פנימה את התוספת "פנתר", האפשרויות הן כמעט בלתי מוגבלות. "מה קורה, פנתר?"; "בוא הנה, פנתר"; איך היה בבית הספר, פנתר?"; "אמא ואבא רק הזדיינו, פנתר".

 

רואים? זה אדיר. הילד שלי יסתובב בעולם עם יותר הערכה עצמית מפיני גרשון. אפילו משפטים שנועדו מלכתחילה לשבח, כמו "אז מה, טחנת אותה כל הלילה?", משתפרים עוד יותר עם התוספת "פנתר". אם כי במקרה של בני, אני לא מאמין שיהיה לי שימוש במשפט הספציפי הזה עד אי שם בשנתו ה־12.

 

לטורים נוספים של רם גלבוע

 

אני די בטוח שהחתולה שלי החביאה את השלט. אתם יודעים למה יש לי חתולה? כי הכלב שלי לא מוכן לאכול אותה. לכלב שלי קוראים בלוז, והוא בולדוג אנגלי נוחר. האנגליות שלו מתבטאת בזה שהוא לא מבין עברית. קראתי לו בלוז בגלל שנתתי לו את השם כשהייתי בן 20.

 

בלוז. מי אני, דני ליטני? איזה מזל שלא נולדה לי אז ילדה, כי בטח הייתי קורא לה כוכב. מצד שני, לחתולה שלי - שמצאתי לפני שנתיים קצת דרוסה מתחת לבית שלי - קוראים חתולה. תכלס, זאת חתולה. בשלב מסוים אתה מבין שאין טעם לשבור את הראש על שמות יצירתיים. אני מניח שלילד השני שלי אני אקרא ילד.

אה, רגע, בטח ככה הגיעו לשם בן.

 

כל השמות הפרטיים האלה לא מוזכרים בתנ"ך. לחתול היחיד שמופיע שם קוראים שמיל, ואני יודע את זה כי קראתי את התנ"ך מתחילתו ועד סופו. לא, האמת היא שאני מנחש. אבל אני יודע שיש המון שמות אחרים בתנ"ך. ספר בראשית מלא בהם. הייתם מצפים שזה יהיה ספר שמות, אבל זה היה הופך את החיפוש בתנ"ך לקל יותר, ועומד בסתירה לתפיסה של ימים עברו, שלפיה הדבר הכי חשוב הוא שיהיה לך קשה בחיים. ואגב, אם אנחנו כבר מדברים על שמות, אנחנו יודעים שהספר מתחיל בפרק הראשון. לא באמת חייבים לקרוא לו "בראשית".

 

בכל מקרה, בסופו של דבר מצאתי את מה שחיפשתי דווקא שם: עמודים על גבי עמודים שמתארים איך אנשים קראו לילדים שלהם. פסקאות שלמות מלאות ב"ויקטן ילד את אלמודד ואת שלף, ואת חצרמות, ואת ירח. ואת הדורם ואת אוזל ואת דקלה. ואת עובל ואת אימאל ואת אבימאל, ואת שבא. ואת אופר ואת חוילה, ואת יובב". כל זה מעניק לנו שני פרטי מידע חשובים מאין כמותם על אבותינו: 1. יקטן זיין כמו שפן. 2. התנ"ך ממש צריך עורך. אני מתכוון, הוא כתוב סבבה והכל, אבל האם באמת אכפת לנו איך קראו לדביל המקראי שקרא לבת שלו חוילה?

 

אני לא מאמין בנומרולוגיה, כי אני לא טיפש, אבל אין ספק שהשם שניתן לנו על ידי הורינו הוא גורם משפיע בעיצוב דמותנו. למשל, אין כוסית אחת בעולם שקוראים לה זהבית. בכלל, אם אתם לא רוצים שבנים יתחילו עם הבת שלכם, תנו לשם שם שנגמר ב"ית". שלומית רפאלי, סתוונית רפאלי, אבנית רפאלי; אין שום סיכוי. בכלל, קצר זה המפתח, כך שפה ושם אולי תמצאו חגית ופזית ראויות, אבל גם זה לשחק באש. אני הייתי הולך על אגם.

 

יש עוד הוכחות לחשיבות השם. קחו למשל את קיפי: שם הגיוני לקיפוד, שם פחות הגיוני לנעל. אבל אם היא לא היתה מקבלת את השם של הקיפוד, איך הפריקית של השכבה היתה יודעת מה לבקש בחנות כדי שיהיה לה מה לנעול לבית הספר שנים אחרי הקטע שהיה לזה קטע? ובכלל, תהיו בטוחים שמייצרים את נעלי קיפי באיזה קיבוץ. שקפקפים, פלדיום, נמרוד, טבע נאות, דפנה; קיבוצים ממש אוהבים להכין נעליים.

 

אז בכל מקרה, אני כבר החלטתי שאקרא לבן שלי פנתר. אבל טלי לא תשאל אותי.