הנשיא שלוחם באפגניסטן קיבל נובל: הנאום המלא
ברק אובמה הגיע לאוסלו כדי לקבל פרס נובל לשלום. נדרשו לו אלפי מילים כדי להסביר מדוע המלחמה באפגניסטן היא מוצדקת ומקדמת את השלום בעולם. הרי הן לפניכם
"אני מקבל את הכבוד הזה בהכרת תודה עמוקה ובענווה רבה. זה פרס שמדבר אל השאיפות הגדולות ביותר שלנו - שלמרות כל האכזריות והמצוקה בעולם שלנו, אנחנו לא רק אסירים של הגורל. הפעולות שלנו משנות, ויכולות לכופף את ההיסטוריה לכיוון הצדק.
ועדיין, אהיה רשלן אם לא אכיר במחלוקת שההחלטה הנדיבה שלכם גרמה. בין היתר, זה נבע מהעובדה שאני בתחילת עבודתי בזירה העולמית ולא בסופה. בהשוואה לחלק מהענקים של ההיסטוריה שקיבלו את הפרס - שווייצר וקינג;
מרשל ומנדלה - ההישגים שלי מועטים. ויש את הגברים והנשים ברחבי העולם שנכלאו והוכאו במהלך המרדף אחר צדק; אלה שעובדים בארגונים ההומניטאריים כדי להקל על הסבל; מיליוני בני אדם שלא קיבלו הכרה, אשר פעולותיהם השקטות והאמיצות והחמלה שלהם מעניקות השראה גם לציניקנים הגדולים ביותר. אני לא יכול להתווכח עם אלו שחושבים שהגברים והנשים הללו - חלקם ידועים, חלקם ידועים רק למי שהם עוזרים - ראויים הרבה יותר לכבוד הזה מאשר ממני.
אבל אולי הסוגיה המעמיקה ביותר שאופפת את קבלת הפרס הזה על-ידי, היא העובדה שאני המפקד העליון של אומה שנמצאת
בעיצומן של שתי מלחמות. אחת מהמלחמות האלו נחלשת. השנייה היא קונפליקט שאמריקה לא חיפשה; באחת מהן משתתפות איתנו 43 מדינות נוספות - כולל נורבגיה - במאמץ להגן על עצמנו ועל כל האומות מפני עוד תקיפות.
ועדיין, אנחנו במלחמה, ואני אחראי להצבתם של אלפי אמריקנים צעירים בשדה הקרב במדינה רחוקה. חלקם יהרגו. חלקם ייהרגו. וכך אני בא לכאן עם הבנה אקוטית של המחיר שגובה עימות מזוין - מלא בשאלות קשות לגבי מערכת היחסים בין מלחמה ושלום, והמאמץ שלנו להחליף אחת בשני.
השאלות הללו אינן חדשות. מלחמה, בצורה זו או אחרת, הופיעה עם האדם הראשון. בשחר ההיסטוריה, לא תהו לגבי המוסריות שלה; זו הייתה פשוט עובדה, כמו בצורת או מחלה - הצורה שבה שבטים ולאחר מכן ציביליזציות ביקשו להשיג כוח וליישב מחלוקות.
עם הזמן, כפי שחוקי המוסר ביקשו לשלוט באלימות בקרב קבוצות, ניסו גם פילוסופים, אנשי דת ומדינאים לווסת את החוק ההרסני של המלחמה. הרעיון של "מלחמה צודקת" נוצר בניסיון להראות שמלחמה היא מוצדקת רק כשהיא עומדת בכמה תנאים מקדימים: אם פותחים בה כמוצא אחרון או כהגנה עצמית; אם הכוח שבו משתמשים הוא פרופורציונלי ואם, כשאפשר, אזרחים לא נפגעים.
לאורך רוב ההיסטוריה, לעתים נדירות הקפידו על הרעיון של מלחמה צודקת. היכולת של בני אדם לחשוב על דרכים חדשות להרוג אחד את השני הוכחה כבלתי נדלית, כמו גם היכולת שלנו לא לרחם על אנשים שנראים אחרת או מתפללים לאל אחר. מלחמות בין צבאות הפכו למלחמות בין מדינות - מלחמות טוטאליות שבהן ההבחנה בין לוחם לבין אזרח מעורפלת. לאורך 30 שנה, שפיכות דמים כזאת הטביעה פעמיים את היבשת הזאת. ובזמן שקשה לחשוב על סיבה יותר מוצדקת מאשר הבסת הרייך השלישי ומדינות הציר, מלחמת העולם השנייה הייתה עימות שבו מספר האזרחים שמתו עלה על מספר החיילים.
לאור ההרס הזה, ועם הופעתו של עידן הגרעין, נהיה ברור שהעולם צריך מוסדות שימנעו עוד מלחמת עולם. וכך, כרבע מאה אחרי שהסנאט של ארה"ב דחה את חבר המדינות – רעיון שעליו קיבל וודרו וילסון את הפרס הזה – אמריקה הובילה את העולם בבניית ארכיטקטורה שתשמור על השלום: תוכנית מרשל והאו"ם, מנגנונים שיפקחו על ניהול המלחמות, אמנות שישמרו על זכויות האדם, ימנעו רצח עם, ויגבילו את אמצעי הלחימה המסוכנים ביותר.
בדרכים רבות, המאמצים הללו נחלו הצלחה. כן, היו מלחמות נוראיות וזוועות בוצעו. אבל לא הייתה מלחמת עולם שלישית. המלחמה הקרה הסתיימה כשהמונים צוהלים הפילו חומה. מסחר מחזיק ביחד את רוב העולם. מיליארדים ניצלו מעוני. הרעיונות של חירות, הגדרה עצמית, שוויון ושלטון החוק התקדמו. אנחנו היורשים של דורות אמיצים שראו את הנולד וזוהי מורשת שהמדינה שלי גאה בה בצדק.
עם הרעייה מישל בטקס החגיגי (צילום: AFP)
עשור אחרי תחילת המאה הנוכחית, הארכיטקטורה הישנה הזאת נקרעת תחת המשקל של איומים חדשים. העולם אולי אינו דואג עוד מעימות בין שתי מעצמות ענק גרעיניות, אבל הפצת הגרעין יכולה להגדיל את הסיכון של הקטסטרופה. טרוריזם הוא טקטיקה ישנה, אבל טכנולוגיה מודרנית מאפשרת למעט גברים קטנים עם זעם מוגזם לרצוח חפים מפשע באופן מזעזע.
יתרה מזו, מלחמות בין מדינות פינו את דרכם יותר ויותר למלחמות בתוך מדינות. התעוררות של עימותים אתניים; הצמיחה של תנועות בדלניות, מורדים ומדינות שנכשלו, כולאות יותר ויותר אזרחים בכאוס בלתי נגמר. במלחמות של היום, נהרגים יותר אזרחים מאשר חיילים; הזרעים של עתיד הקונפליקט נשתלים, כלכלות נהרסות, חברות אזרחיות נקרעות, הפליטים נערמים וילדים מפחדים.
אני לא מביא איתי היום פיתרון החלטי לכל הבעיות שיש במלחמה. מה שאני יודע זה שהתמודדות עם האתגרים האלו תדרוש את אותו החזון, העבודה הקשה וההתמדה של אותם גברים ונשים שפעלו באופן כל כך אמיץ לפני עשורים. והם ידרשו מאיתנו לחשוב על דרכים חדשות לגבי המושג של מלחמה צודקת והאופי של שלום צודק.
אנחנו חייבים להתחיל בכך שנכיר באמת הקשה, שאנחנו לא נשים סוף לעימותים האלימים בחיינו. יהיו זמנים שבהם מדינות – שפועלות באופן עצמאי או בשיתוף פעולה – ימצאו ששימוש בכוח הוא לא רק הכרחי אלא גם מוצדק מבחינה מוסרית.
אני מצהיר זאת כשבראשי מה שאמר מרטין לותר קינג בטקס זהה לפני שנים – "אלימות מעולם לא מביאה שלום קבוע. היא לא פותרת בעיה חברתית: היא אך רק יוצרת בעיות חדשות וקשות יותר". כמישהו שעומד כאן כתוצאה ישירה של מפעל החיים של ד"ר קינג, אני עדות חיה לכוח המוסרי של אי-אלימות. אני יודע שאין שום דבר חלש – שום דבר פאסיבי – שום דבר נאיבי – בחיים ובאמונה של גנדי וקינג.
אבל כראש מדינה שנשבע להגן על ארצו, אני לא יכול ללכת לפי הדוגמאות שלהם בלבד. אני רואה את העולם כפי שהוא, ואני לא יכול לעמוד בשקט לנוכח האיומים על האזרחים האמריקנים. אל תטעו: רוע אכן קיים בעולם. תנועה בלתי-אלימה לא הייתה יכולה לעצור את הצבא של היטלר. משא ומתן לא יכולים לשכנע את מנהיגי אל-קאעידה להניח את נשקם. לומר שיש צורך בכוח לפעמים זה לא קריאה ללגלוג – זוהי הכרה בהיסטוריה; בחוסר השלמות של האדם ובגבולות ההיגיון.
אובמה נואם לאחר קבלת הפרס (צילום:AFP)
אני מעלה את הנקודה הזו מפני שבמדינות רבות יש דו-ערכיות עמוקה לגבי פעולה צבאית היום, בלי קשר לסיבה. לעתים, מצטרפת לכך ראיה חשדנית של אמריקה, מעצמת-העל הצבאית היחיד בעולם.
אך העולם חייב לזכור שלא רק מוסדות בינלאומיים - לא רק אמנות והצהרות - הביאו יציבות לעולם אחרי מלחמת העולם השנייה. בלי קשר לטעויות שנעשו, העובדה הפשוטה היא זו: ארצות הברית של אמריקה סייעה לביטחון הגלובלי במשך יותר משישה עשורים באמצעות הדם של אזרחינו והכוח שלנו. השירות וההקרבה של הגברים והנשים במדים שלנו קידמה שלום ושגשוג מגרמניה ועד קוריאה, ואפשרה לכונן דמוקרטיה במקומות כמו הבלקן. נשאנו בעול הזה לא בגלל שאנחנו רוצים לכפות את רצוננו. עשינו זאת לא מתוך אינטרס עצמי מושכל - אלא בגלל שאנחנו רוצים עתיד יותר טוב עבור ילדינו ונכדינו, ואנחנו מאמינים שחייהם יהיו יותר טובים אם ילדים ונכדים של עמים אחרים יוכלו לחיות בחירות ובשגשוג.
אז כן, לכלים של המלחמה יש תפקיד בשמירה על השלום. ועדיין, האמת הזו חייבת לחיות יחד עם האחרת - לא משנה כמה היא צודקת, המלחמה מבטיחה טרגדיה אנושית. האומץ והקורבן של החייל מלאי תהילה, ומביעים מסירות לארצו, למטרה ולחברים בשדה הקרב. אבל המלחמה עצמה לעולם איננה אפופת תהילה, ואסור לנו לעולם לתאר אותה ככזאת.
אז חלק מהאתגר שלנו הוא לפייס בין שתי האמיתות הסותרות הללו - שמלחמה היא לעתים נדרשת ושמלחמה היא ביטוי לרגשות אנושיים. באופן מוחשי, עלינו לרכז את המאמץ שלנו במשימה שהנשיא קנדי הגדיר לפני זמן רב. "תנו לנו להתרכז", הוא אמר, "בשלום יותר פרקטי, יותר בר-השגה, שמבוסס לא על מהפכה פתאומית בטבע האנושי אלא על האבולוציה הדרגתית במוסדות האנושיים". איך תיראה האבולוציה הזאת? מה יהיו הצעדים הפרקטיים כדי להגיע אליה?
בתור התחלה, אני מאמין שכל האומות - חזקות וחלשות - חייבות לדבוק בסטנדרטים שמפקחים על השימוש בכוח. אני - כמו כל ראש מדינה - שומר על הזכות לפעול באופן חד צדדי אם נדרש, על מנת להגן על המדינה שלי. אף על פי כן, אני משוכנע שהיצמדות לסטנדרטים מחזקת את אלו שעושים זאת, ומבודדת - ומחלישה - את אלו שלא.
מקבל את המדליה מראש ועדת הפרס (צילום: AFP)
העולם נאסף סביב אמריקה אחרי פיגועי ה-11/09, וממשיך לתמוך במאמציה באפגניסטן, בגלל הזוועה של הפיגועים חסרי ההיגיון האלו והעיקרון המקובל של הגנה עצמית. כמו כן, העולם הכיר בצורך להתעמת עם סדאם חוסיין כשהוא פלש לכוויית - קונצנזוס ששיגר מסר ברור לכל לגבי מחיר התוקפנות.
יתר על כן, אמריקה לא יכולה להתעקש שאחרים יפעלו לפי חוקי הדרך אם אנו מסרבים לפעול לפיהם בעצמנו. לכן, כשאנחנו לא, הפעולה שלנו יכולה להיראות שרירותית, ולהחליש את הלגיטימיות של ההתערבות הבאה שלנו - לא משנה כמה היא מוצדקת.
אובמה מציג את המדליה והתעודה בשטוקהולם (צילום: AFP)
זה הופך לחשוב במיוחד כשהמטרה של פעולה צבאית אינה הגנה עצמית או הגנה של מדינה מפני תוקף. יותר ויותר, אנחנו עומדים בפני שאלות קשות לגבי איך למנוע טבח של אזרחים על-ידי הממשלה שלהם, או לעצור מלחמת אזרחים שהאלימות והסבל בה יכולה לסחוף אזור שלום.
אני מאמין שאפשר להצדיק שימוש בכוח מסיבות הומניטאריות, כמו שהיה בבלקן או במקומות אחרים. אי-פעולה קורעת את המצפון שלנו ויכולה להוביל להתערבות יקרה יותר בהמשך. לכן, כל המדינות האחראיות צריכות לאמץ את התפקיד שצבאות עם מנדט ברור יכולים לשחק כדי לשמור על השלום.
המחויבות של אמריקה לביטחון הגלובלי לעולם לא תדעך. אבל בעולם שבו האיומים הם יותר מפוזרים, והמשימות יותר מורכבות, אמריקה לא יכולה לפעול לבד. זה נכון באפגניסטן. זה נכון במדינות כמו סומליה, שם הטרור והפיראטיות מצטרפות לרעב וסבל אנושי. ובעצב, זה ימשיך להיות נכון באזורים בלתי יציבים במשך שנים.
המנהיגים והחיילים של מדינות נאט"ו – וידידים ובני ברית אחרים – מדגימים את האמת הזאת ביכולת ובאומץ שהם הפגינו באפגניסטן. אבל במדינות רבות, יש נתק בין המאמצים של אלו שמשרתים, לבין הדו-ערכיות בקרב הציבור הרחב.
אני מבין למה מלחמה היא בלתי פופולרית. אבל אני יודע גם זאת: האמונה שהשלום נחשק אינה מספיקה כדי להשיג אותו. שלום דורש אחריות. השלום טומן בחובו הקרבה. לכן נאט"ו ממשיכה להיות חיונית. לכן עלינו לחזק את האו"ם ואת משקיפי השלום, ולא להשאיר את המשימה לכמה מדינות. לכן אנחנו צריכים לכבד את אלה שחוזרים הביתה ממשימות השקפת שלום ואימונים בחו"ל לאוסלו ולרומא; לאוטווה ולסידני; לדאקה ולקיגאלי – אנחנו מכבדים אותם לא כעושי מלחמה, אלא כעושי שלום.
תנו לי להדגיש נקודה אחרונה לגבי השימוש בכוח. גם כשאנחנו עושים החלטות קשות לגבי יציאה למלחמה, אנחנו חייבים לחשוב בבירור לגבי איך להילחם. ועדת הנובל הכירה בכך כשהעניקה את פרס נובל לשלום הראשון לאנרי דונאנט - מייסד הצלב האדום, וכוח חשוב מאחורי אמנות ז'נבה.
כשהשימוש בכוח נחוץ, יש לנו אינטרס מוסרי ואסטרטגי בלחייב את עצמנו לחוקי התנהגות. ואפילו כשאנחנו עומדים מול אויב אכזר שלא מכבד אף חוק, אני מאמין שארצות הברית של אמריקה חייבת להיצמד לסטנדרטים של ניהול מלחמה. זה מה שעושה את ההבדל בינינו לבין מי שאנחנו נלחמים בו. זה מקור הכוח שלנו. זו הסיבה שבגללה אסרתי על עינויים. לכן הוריתי לסגור את מתקן הכליאה בגואנטנמו. ולכן אישרתי מחדש את המחויבות של אמריקה לציית לאמנות ז'נבה. אנחנו מאבדים את עצמנו כשאנחנו מתפשרים על האידאלים שעליהם אנחנו נלחמים כדי להגן. ואנחנו מכבדים את האידיאלים הללו כשאנחנו מיישמים אותם לא רק כשזה קל, אלא גם כשזה קשה.
דיברתי על השאלות שחייבות לעלות בראשינו ובליבנו כשאנחנו בוחרים לצאת למלחמה. אבל תנו לי פנות כעת למאמץ להימנע מהחלטות טראגיות כאלו, ולדבר על שלוש דרכים בהן אנחנו יכולים לכונן שלום צודק ומתמשך.
קודם כל, בהתמודדות עם המדינות שמפרות חוקים, אני מאמין שעלינו לפתח אלטרנטיבות לאלימות שהן קשוחות מספיק כדי לשנות התנהגות – כי אם אנחנו רוצים שלום מתמשך, אז המלים של הקהילה הבינלאומית חייבות להיות בעלות משמעות. המשטרים האלה, שמפרים את החוקים, צריכים לתת דין וחשבון. סנקציות חייבות להוות מחיר אמיתי. אי-פשרנות חייבת להיתקל בלחץ מתגבר – ולחץ כזה יכול להיות קיים רק כשהעולם עומד ביחד כמקשה אחת.
דוגמא דחופה היא המאמץ למנוע התפשטות נשק גרעיני, ולפעול למען עולם בלעדיו. באמצע המאה הקודמת, מדינות הסכימו לאמנה שהייתה ברורה: לכולן תהיה גישה לגרעין למטרות שלום; אלה שאין להם נשק גרעיני ייזנחו את הכוונה להשיג אותם; אלה שיש להם נשק גרעיני יעבדו קשה כדי להתפרק ממנו. אני מחוייב ליישום האמנה הזו. מדובר בחלק מרכזי של מדיניות החוץ שלי. ואני עובד עם הנשיא מדבדב כדי לצמצם את מלאי הנשק הגרעיני של רוסיה ואמריקה.
הזוג אובמה עם משפחת המלוכה (צילום: AFP)
אנחנו גם מחויבים להתעקש שמדינות כמו איראן וצפון קוריאה לא ינצלו את המערכת. אלה הטוענים שהם מכבדים את החוק הבינלאומי לא יכולים להסיט את המבט כשהחוקים האלה מופרים. אלו שדואגים לביטחון העולם לא יכולים להתעלם מהסכנה שבמירוץ החימוש במזרח התיכון ובמזרח אסיה. אלו המבקשים שלום לא יכולים לעמוד מנגד כאשר מדינות מתחמשות בנשק גרעיני.
אותו העיקרון תקף גם לגבי אלו שמפרים את החוק הבינלאומי כשהם מתעמרים באזרחיהם. רצח העם בדרפור, אונס שיטתי בקונגו, או דיכוי בבורמה - חייבות להיות לכך השלכות. ככל שנהיה יותר מאוחדים, כך הסיכוי שנאלץ לבחור בין התערבות מלחמתית לשותפות בדיכוי, יפחת.
כאן אני מגיע לנקודה השנייה שאליה אני רוצה להתייחס - האופי של השלום שאנחנו מבקשים. שלום אינו רק היעדר עימות נראה לעין. רק שלום צודק, המבוסס על זכויות וכבוד לכל אדם יכול להיות שלום בר-קיימא. ההבנה הזו היא שהובילה את מנסחי ההצהרה העולמית על זכויות האדם אחרי מלחמת העולם השנייה. מתוך ההריסות, הם הבינו שאם לא נשמור על זכויות האדם, השלום הוא הבטחה חלולה.
ועדיין, לעתים קרובות מדי, המילים האלו זוכות להתעלמות. יש מדינות שבהן ההתעלמות מזכויות אדם מתורצת על-ידי כך שאלו הם רעיונות מערביים, זרים לתרבויות המקומיות או לשלבי ההתפתחות של המדינות. בתוך ארצות הברית, קיים מתח בין אלה שרואים את עצמם כריאליסטים, לבין האידאליסטים, מתח שמצביע על הבחירה בין הרדיפה אחר אינטרסים לבין המסע האינסופי לכפות את הערכים שלנו על אחרים.
אני דוחה את הבחירה הזאת. אני מאמין שהשלום אינו יציב מקומות שבהם לאזרחים אין חופש ביטוי וחופש דת; חופש לבחור את המנהיגים שלהם ללא פחד. מחאות שאינן מקבלות ביטוי עולות בסופו של דבר אל מעל פני השטח, והדיכוי של זהות שבטית ודתית יכולות להוביל לאלימות. אנחנו גם יודעים שההפך הוא נכון. כאשר אירופה הפכה לחופשית היא מצאה את השלום. אמריקה מעולם לא נלחמה במלחמה נגד מדינה דמוקרטית, וידידותינו הקרובות ביותר הן ממשלות שמגנות על זכויות האזרחים שלהן. לא האינטרסים האמריקנים, וגם לא האינטרסים העולמיים, מרוויחים מפגיעה בשאיפות האנושיות.
למרות שאנחנו מכבדים את התרבויות והמסורות הייחודיות של מדינות שונות, אמריקה תמיד תשמיע את קולן של השאיפות האוניברסליות, נתמוך במהפכנים שקטים כמו אאונג סן סו צ'י, באומץ של אזרחי זימבבווה שהלכו לקלפי תחת איומי אלימות, למות ואלפי הצועדים ברחובות איראן. מנהיגי המדינות האלה חוששים מהשאיפות של אזרחיהם יותר ממה שהם חוששים מכוחה של כל מדינה אחרת. יש לנו אחריות, כאנשים חופשיים ומדינות חופשיות, להבהיר לתנועות האלה, שהתקווה וההיסטוריה נמצאות בצד שלהן.
ממתין לתורו (צילום: AFP)
תנו לי גם לומר זאת: קידום זכויות אדם אינה רק פעולת שידול. יש לשלב אותה עם דיפלומטיה זהירה. אני יודע ששיחות עם משטרים דכאניים לוקים בבעיות, אך אני גם יודע שסנקציות ללא יכולת יישום, או גינוי ללא דיון, יכולים לגרור סטטוס קוו שגורם נזק. אף משטר דכאני לא יילך בדרך חדשה אלא אם נפתחת בפניו דלת.
לאור מאורעות המהפכה התרבותית, פגישתו של הנשיא ניקסון עם מאו צה טונג נראתה כחסרת הצדקה, ועדיין היא סייעה לשרטט עבור סין דרך שבה מיליוני סינים יצאו מהעוני שבו היו נתונים, ויצרו קשר עם תרבויות פתוחות. מגעיו של האפיפיור יוחנן פאולוס עם פולין יצרו מרווח לא רק לכנסיה הקתולית, אלא גם למנהיגי עובדים כמו לך ואלנסה. מאמציו של רונלד רייגן בנושא פיקוח הנשק ואימוץ הפרסטרויקה, לא רק שיפרו את יחסי ארה"ב-בריה"מ, אלא סייעו במזרח אירופה. לא מדובר בנוסחה פשוטה, אבל אנו חייבים לנסות כל שביכולתנו לאזן בין בידוד לבין שותפות, בין לחץ לתמריצים, כך שזכויות האדם והכבוד ההדדי יקודמו עם הזמן.
נקודה שלישית, השלום הצודק אינו רק זכויות אזרחיות ופוליטיות, אלא חייב להיות משולב בביטחון כלכלי וחופש הזדמנויות. בשביל שלום אמיתי, אין די בחופש מפחד, אלא חופש מרצון. אין ספק שפיתוח כמעט ואינו מתרחש ללא ביטחון; אין ספק גם שביטחון אינו קיים במקומות שבהם לאנשים אין גישה למזון, מים נקיים או תרופות. הוא אינו קיים במקומות שבהם ילדים אינם יכולים לשאוף לחינוך או לעבודה כדי לתמוך במשפחתם. חוסר התקווה יכולה להרוס את החברה מבפנים.
ולכן, זו הסיבה שסיוע להאכלת רעבים או חינוך לילדים וטיפול תרופתי לחולים – אינו בגדר צדקה. זו גם הסיבה שהעולם חייב לפעול יחד אל מול שינויי האקלים. אין כמעט מחלוקת מדעית שאם לא נפעל – ניאלץ להתמודד עם בצורות, רעב ויותר פליטים, ושאלה יגרמו ליותר סכסוכים בעשורים הקרובים. מסיבה זו, אין זה תפקידם של מדענים ופעילי הגנת סביבה לקרוא לשינוי בגישה – גם מפקדי הצבא בארצי ואחרים מבינים שהביטחון המשותף לכולנו עומד למבחן.
הסכמים בין מדינות, מוסדות חזקים, חיזוק זכויות האדם, השקעות בפיתוח – כל אלה מרכיבים חיוניים ביצירת האבולוציה עליה דיבר הנשיא קנדי. ועדיין, אני אינני מאמין שיש בנו את הרצון או הכוח לבצע את המשימה ללא מרכיב נוסף והוא הרחבה מתמדת של החשיבה המוסרית שלנו. המחשבה שיש דבר אחד גדול, שלא ניתן להקטינו, ושכולנו שותפים לו.
ככל שהמרחקים בעולם מצטמצמים, אדם עלול לטעות ולחשוב שנעשה קל יותר לבני האדם להכיר בזולתו, להבין שכולנו בסופו של דבר רוצים את אותם הדברים, שכולנו מקווים להזדמנות לחיות את חיינו במידה מסוימת של אושר והגשמה עבורנו ועבור משפחתנו.
גם בהתחשב בגלובליזציה ובריבוד התרבותי של המודרניות, אין זה צריך להפתיע שאנשים חוששים לאבד את הדבר שהם מוקירים יותר מכל – את זהותם, גזעם, שבטם ודתם. במקומות מסוימים, חששות אלה הובילו לעימותים ונוצר חשש שאנו הולכים אחורה. אנו רואים זאת במזרח התיכון, שם קונפליקט בין יהודים לערבים עושה רושם קשה יותר מבעבר. אנו רואים זאת גם במדינות שנקרעות ממלחמות שבטיות.
המסוכן מכל, הוא שאנו רואים זאת באופן שבו נעשה שימוש בדת להצדיק רצח של חפים מפשע, על-ידי כאלה שעיוותו והפרו את האיסלאם, ותקפו את ארצי מאפגניסטן. הקיצוניים הללו אינם הראשונים לרצוח בשם האל. האכזריות של הצלבנים ממלאת אף היא את דפי ההיסטוריה. הם מזכירים לנו שאין מלחמת קודש שיכולה להיות מלחמה צודקת. שכן אם אתה חושב שאתה נושא רצון אלוהי, אז אין צורך באיפוק, אין צורך לחוס על האם ההרה, על הרופא או אפילו על אדם שהוא בן דתך. ראייה מעוותת כזו של הדת לא רק עומדת בסתירה לרעיון השלום, אלא גם עומדת בסתירה עם מהות האמונה כיוון שהחוק היחיד שעומד בלבה של כל דת מרכזית הוא "אל תעשה לחברך את ששנוא עליך".
אנחנו עלולים לשגות, אנחנו עושים טעויות, ונופלים קורבן לחטא היוהרה, הכוח ולפעמים גם לאכזריות. אפילו בעלי הכוונות הטהורות ביותר נכשלים בסימון הנכון מתוך השגוי לפעמים. אך אל לנו לחשוב שהמין האנושי מושלם כדי שנמשיך להאמין שניתן עוד לשפר את המצב האנושי. איננו צריכים לחיות בעולם אידאלי כדי לשאוף
לרעיונות שיהפכו את המקום הזה לטוב יותר. רעיונותיהם של גנדי וקינג אולי לא היו פרקטיים או אפשריים במלוא מובן המילה, אך האהבה שהם הטיפו לה – האמונה שלהם בהתקדמות האדם – חייבת להיות תמיד כוכב הצפון שמוביל אותנו במסענו. שכן אם נאבד את האמונה או נגדיר אותה כטיפשית או תמימה, אם נדיר אותה מההחלטות שאנו מקבלים בנושאים כמו מלחמה ושלום, אז נאבד את הדבר הטוב ביותר באנושות. נאבד את חוש ההזדמנות ואת המצפן המוסרי שלנו.
כמו בדורות שקדמו לנו, עלינו לדחות עתיד כזה. כמו שד"ר קינג אמר במקום הזה לפני כל-כך הרבה שנים: "אני מסרב לקבל ייאוש כתשובה הסופית לדו-משמעיות של ההיסטוריה. אני מסרב לקבל את הרעיון שמצבו הנוכחי של האדם הופכת אותו לחסר יכולת להגיע לערכים הנצחיים שעומדים מולו".
בואו נושיט יד לעולם שצריך להיות, העולם שקדושתו בוערת בנפשו של כל אחד מאיתנו. מתישהו היום, בהווה ובמקום הזה, חייל שנותר ללא כדורים יתייצב לשמור על השלום. מתישהו היום, בעולם הזה, מפגינה צעירה המחכה לאלימות מצד ממשלתה, אך עדיין יש בה את האומץ להמשיך לצעוד. מתישהו היום, אם שעומדת בפני עוני מחפיר עדיין מלמדת את בנה, איך להאמין שגם בעולם אכזר יש עדיין מקום לתקוותיו.
בואו נחיה לפי הדוגמאות האלה. אנו יכולים להבין שהדיכוי תמיד יהיה עימנו, ועדיין לחתור לצדק. אנו יכולים להודות במחסור העצום ועדיין לחתור לכבוד. אנו יכולים להבין שתהיה מלחמה גם בעתיד, ועדיין לחתור לשלום. אנו יכולים לעשות זאת. זהו הסיפור של המין האנושי, זו התקווה של כל העולם, וברגע זה של אתגר – זו צריכה להיות העבודה שלנו במקום הזה".