יש שיטה בשיגעון, לרבות בהתקפה של שר האוצר יובל שטייניץ על בית המשפט העליון. בהשתלחותו היו שלוש טענות מרכזיות: בית המשפט העליון דוחף את עצמו לקבל החלטות במקום הממשלה והכנסת; הוא נוהג בחוסר אחריות וגורם לבזבוז כסף ממשלתי; הוא מבאיש את ריחה של הממשלה. האמנם?
שטייניץ מציג עצמו כמגן על כבודה של הכנסת ועל סמכויותיה. הכיצד, הרעים, מעז בית המשפט העליון לבטל את החוק, שחוקקה הכנסת בדבר הפרטה של בתי סוהר? אך מה לעשות, והפוסל במומו פוסל. הגוף שבאופן שיטתי אינו מבצע חוקים והחלטות של הכנסת הוא דווקא הממשלה.
ב-1999 שבה וחוקקה הכנסת את חוק חינוך חינם לבני 4-3 (גני טרום חובה). נקבע אז, בהסכמת הממשלה, כי יישום החוק יושלם תוך עשור. הגיעה שנת 2009, אך החוק לא בוצע, משום שהאוצר לא תיקצב אותו. ב"חוק ההסדרים" שאושר השנה, צויין שהחוק יבוצע אם ירצה האוצר תוך שש שנים.
במקרה של חוק חינוך חינם זה, הממשלה היא שלא מבצעת חוק של הכנסת ורומסת את כבודה. הממשלה, "לא בא לה" לדאוג לילדי הגן ולמשפחות הצעירות. אך נניח שהורים היו עותרים לבג"ץ נגד אי-ביצוע החוק שחוקקה הכנסת, ובג"ץ היה מקבל את העתירה. שטייניץ היה פוסק מייד שזה נורא ואיום, כי בג"ץ "נוהג בהפקרות שעולה למדינה מיליארדים", כשהוא דורש מהממשלה לכבד את הכנסת ולבצע חוק חברתי חשוב.
שטייניץ מאשים את בית המשפט העליון בהבאשת ריחה של הממשלה. לדידו, השופטים דואגים לרייטינג של עצמם ופוגעים ברייטינג של הממשלה. לדבריו, יוצא לממשלה שם רע כשהיא מסרבת למשל, להכיר בהוצאות לטיפול בילדים כהוצאה מוכרת, או כשאינה מבצעת את החלטותיה ואינה ממגנת את בתי הספר בשדרות.
אך מי שפוגע בדימוי של הממשלה היא הממשלה עצמה, ובית המשפט העליון רק מציב מולה מראה, המראה לכולנו את פני הממשלה.
בית המשפט העליון לא פסק נגד מדיניות הממשלה בנושאים תקציביים ערכיים. כך, למשל, דחה את העתירה שהוגשה ב-2003 נגד הקיצוץ האכזרי בקיצבת הזקנה, והכריז שהוא סומך על הממשלה שתפתור את בעיית הקשישים העניים.
לעומת זאת, קיבל בית המשפט העליון החלטות המחייבות את הממשלה להוציא את כספי התקציב באופן שוויוני. כאלה היו למשל הכרעות בג"ץ בנושא שילוב ילדים עם מוגבלויות בחינוך הרגיל, בנושא הספקת חשמל לבתי הספר בפזורה הבדואית בנגב, או בנושא ההכרה בהוצאות לטיפול בילדים כמו בהוצאות אחרות (נסיעות לחו"ל, ארוחות במסעדות).
בהחלטה שביטלה את הפרטת בתי הסוהר, הוסיף בית המשפט העליון עוד עקרון חשוב: המדינה אינה רשאית להפריט את הסמכויות הייחודיות שלה, לרבות הסמכות להחזיק אדם בכלא ולהפעיל כפייה שלטונית.
כאן בדיוק מסתתרת הסיבה האמיתית להשתלחות של שטייניץ בבית המשפט העליון. הוא ופקידי האוצר יודעים שבג"ץ אינו מתערב בנושאים ערכיים של אי-צדק חברתי בתקציב המדינה, של הפרטות של שירותים חברתיים, של הטבות מס לעשירים וקיצוץ בקיצבות הביטוח הלאומי. אך הממשלה אינה מסתפקת בכך.
שטייניץ, המבטא נאמנה את מדיניות נתניהו (שהוא, כהגדרתו, שר אוצר על), מנסה להלך אימים על השופטים, כדי שייסוגו גם מהעקרונות של שוויון ושל בלעדיות הממשלה בהפעלת כפייה על האזרחים.
אך ויתור על עקרון השוויון, משמעותו היא שהרוב הסובל מאפליה בהיבטים כאלה או אחרים (נשים, ערבים, נכים, קשישים, ילדים, מהגרי עבודה, להט"בים), ואפילו לא יוכל לנסות להגן על עצמו מפני הרשויות הממשלתיות המדירות והמפלות.
לכן המתקפה המתוכננת של שטייניץ והאוצר על בית המשפט העליון אינה בגדר הגנה על הממשלה "המסכנה", אלא מתקפה על עצם היותה של ישראל מדינה דמוקרטית, כלומר: מדינה המכבדת את עקרון השוויון בין האזרחים ופועלת לפיו.
אמנם שטייניץ לא למד כלכלה וטרם מלאה אפילו שנה לכהונתו כשר האוצר, אך הוא כבר הפנים את תפיסת העולם הניאו-ליברלית של משרדו, על מסקנותיה הברורות: הפרטה זה תמיד טוב (להון); הטבות במס הכנסה ובמס חברות - מועילות (להון); גידול בהוצאות המשפחות לבריאות הוא גילוי של אחריות (למי שיכול לממן את ההוצאה); הממשלה אינה צריכה למנוע סגירת מפעלים ופיטורים (מובטלים יוצרים לחץ להורדת שכר, וזה דווקא טוב למעבידים), וכן הלאה.
ואי-אפשר שלא להצביע גם על התזמון המופלא: שטייניץ נשא את נאום האנטי-שוויון שלו דווקא בבסיכות מבהילה ליום זכויות האדם הבינלאומי, שחל ב-10 בדצמבר.