זה התחיל בפגישה מקרית עם שתיהן. סיגלית ורותם (כל השמות בדויים) - אם ובתה. הן פסעו ביחד במעלה הרחוב - שלובות זרוע, מצחקקות ומתפעלות מחלונות הראווה שחלפו לידם. כשנתקלו בי התפתחה שיחת חולין חביבה שבמהלכה האם (סיגלית) בישרה לי את החדשות הנפלאות. היא בהריון. אחרי חיבוקים ואיחולי מזל טוב המשכתי בדרכי... הכל מסביבי נראה נפלא ומצב רוחי התרונן - בשורות כאלה מציפות אותי בתחושת אושר.
עוד באותו ערב, קיבלתי טלפון מסיגלית. היא הייתה מאוד מוטרדת. "כשסיפרנו לבנים - הם שמחו, אבל התגובה של רותם הייתה קשה. היא קיבלה את הבשורה על ההיריון בתדהמה. עד עכשיו, למרות שחלפו חודשיים, היא נוטרת לנו על כך".
"מה היא אומרת לכם?" שאלתי
"שאנחנו זקנים מדי להביא ילדים".
"ומה הנימוק שלה?"
"שזה מגעיל אותה שאנחנו מנסים לחקות את הצעירים ולעשות אהבה בגילנו, שהיא מתביישת לספר לחברים שלה שאני בהריון ושאנחנו יכולים להיות כבר סבא וסבתא".
סיגלית (46) ועודד (50) הם הורים לשלושה ילדים בני 23, 20 ורותם בת ה-15, בת הזקונים עד לאחרונה.
הם הכירו בתיכון. מיד אחרי הצבא התחתנו והחלו במקביל ללמוד באוניברסיטה. כשסיגלית נכנסה להריון עם הבכור, הם היו בתחילת דרכם הקרייריסטית. סיגלית החלה לעבוד כמורה בתיכון ועודד החל לעבוד כקופירייטר במשרד פרסום גדול. את שלושת הילדים גידלו באינטנסיביות של פיתוח קריירה וביסוס כלכלי. לפני שנה, הבן הבכור עזב את הבית ועבר לגור עם החברה במרכז הארץ. הבן האמצעי משרת בצבא ומגיע בסופי שבוע הביתה. רותם, שלומדת בתיכון, נשארה איתם לבד בכל ימות השבוע.
הייתה זו החלטה ספונטנית של שניהם. ההיריון לא היה מתוכנן, אבל כשהגיעה הבשורה - הם זרמו איתה בכיף. כאשר הבית מתרוקן והם מבוססים כלכלית, ילד רביעי יכניס אקשן והבית יתמלא שוב בצהלת זאטוטים.
להתנגדות של רותם הם לא היו מוכנים כלל. להיפך, הם היו בטוחים שהיא תשמח על האפשרות לעזור להם בגידול התינוק. הם ידעו שיש קינאה של אחים, בגילאים צעירים, להולדת אח נוסף. הם לא שיערו שיש תגובות כאלה אצל ילדים בגיל ההתבגרות. זה תפס אותם חסרי אונים ומבולבלים.
השיחה עם סיגלית השאירה אותי עם המון סימני שאלה: האם רותם מקנאה לאח הצעיר שייוולד? האם בתור בת הזקונים שנשארה עם הוריה לבד בבית - היא דואגת שתשומת הלב והפינוק יעברו ממנה אל התינוק? אבל יותר מכל, שמתי לב לכך שרותם כעסה על הוריה על היותם זקנים מדי להביא ילדים לעולם ועל כך שזה מגעיל אותה שהם "עושים אהבה בגילם". אם כך, האם יתכן שהחשיפה של רותם לעובדה המוחשית שהוריה מקיימים יחסי מין היא זו שזעזעה אותה? נראה שסיבות שונות קשורות להרגשתה של רותם.
גיל ההתבגרות מעורר שלל רגשות מעורבים וסותרים: גאווה ובושה, עונג וגועל, פחד ואומץ וכו'. ואלו אחראים בין היתר לתנודות הרגשיות, לעיסוק האינטנסיבי בעצמי ולתחושת הבלבול והזרות האופיינית לגיל הזה.
רותם אומרת שהיא מרגישה גועל שהוריה עושים אהבה בגילם. לפי איאן מילר (פילוסוף – כתב ספר בשם: "האנטומיה של הגועל"), ברגש הגועל מעורבת דחייה חזקה ממשהו שאנו חושבים שעלול לזהם אותנו באופן ממשי או סמלי. הזיהום שמרגישה רותם הוא סמלי. הוא משקף את אמונתה כי מין שמור לאנשים צעירים כמוה, ולהרגשתה - התנהגות הוריה איננה משקפת התנהגות נורמטיבית לגילם.
לדברי אייל אמנון (פסיכולוג ומנהל מכון לפסיכותרפיה - טריאסט-שריג), ההתבגרות הגופנית של הנערה מפגישה אותה עם ההיבטים של הנשיות ותהליכי הפריון, הטעונים רגשות מעורבים. המחזור החודשי, צמיחת החזה וסממני המין האחרים, טעונים משמעויות אישיות וחברתיות כבדות משקל. ההיכרות עם עצמה כסובייקט מיני, עם הגוף כמקור משיכה לגברים, ועם הפוטנציאל להריון, מעוררים בה בלבול, חרדה והתרגשות.
חלק מרכזי מתהליך גיבוש הזהות, הינו גיבוש הזהות המינית. הרגשות והתחושות הפיזיות מתורגמים לגיבוש עמדה - מי אני כאובייקט וסובייקט מיני? למי אני נמשכת?
חלק מההגדרה של מי אני ולמי אני נמשכת נשענת גם על הגיבוש של הזהות "מי אני לא". כלומר, במקרה של רותם, קרוב לוודאי שהיא אומרת לעצמה: "אני לא כמו ה'זקנים' - ההורים שלי. אני שונה!" היא מזדעזעת מעצם המחשבה שהפנטזיות המיניות שלה מיושמות בפועל על ידי ההורים. ההורים הרי נתפסים כשונים. במחשבותיה היא אומרת: "אני אינני איתם. אני שונה ונפרדת מהם!"
רותם מבוהלת מהמחשבה שהציפייה ממנה תהיה לקחת אחריות כאחות בוגרת לתינוק שיוולד ואיבוד המקום המוגן שלה במשפחה - של הבת הקטנה והמפונקת. בהקשר זה היא רואה בתינוק שייולד מתחרה מסוכן.
אייל אמנון טוען שלצד הניסיונות לעצמאות ונפרדוּת של המתבגר, נראה גם משיכה (בחלקה לא מודעת) למצב תלותי יותר, שבו ההורים דואגים ומגוננים. המשיכה לתלותיות והילדותיות מועצמת גם בשל חרדות הקשורות לשאלה "איך אני אסתדר שם לבד בעולם?" בהקשר זה אפשר להבין את רותם המודאגת מהאפשרות שההורים יתייחסו אליה מעכשיו כבוגרת בלבד. מעבר זה אינו פשוט ומציב אותה בפני קונפליקט פנימי עז. מצד אחד, היא איננה עוד ילדה קטנה. מצד שני, קשה לה מאוד לוותר על הנוחות והביטחון שמעניקה המסגרת ההורית המגוננת.
בשיחה שלי עם הוריה של רותם, פרסתי בפניהם את מורכבות רגשותיה של רותם.
הטלטלה הרגשית של רותם, הנעה בין בגרות לבין ילדותיות ותלות – חיונית ליצירת אפשרות להשיג איזון רגשי ולפתח בעתיד קשר אינטימי. בכדי שתוכל לקבל עצמאות בעתיד, רותם זקוקה בשלב מעבר זה לידיעה שהיא יכולה גם לחזור אחורה ולהיות הילדה הקטנה והמפונקת של ההורים. לכן, ההורים צריכים להדגיש בשיחות שלהם איתה – שמקומה בחיק המשפחה לא ישתנה לרעה. הולדת התינוק לא יגרום לזעזוע בקשר שלהם איתה.
העימותים בינם לבין רותם הם אחד מהמאפיינים של גיל ההתבגרות. בגיל ההתבגרות רותם מגבשת זהות נפרדת. כדי להתיר את התלות בהם היא משתמשת בעימותים אלו. באמצעות הריבים, היא אומרת להם: "אני לא מסכימה עם דעותיכם ומחשבותיכם. אני שונה ונפרדת מכם".
תפקידם של ההורים בהקשר זה הוא לאפשר לה לבטא את עמדותיה ולהתנסות בדעות שונות, כך שתוכל לגבש ולחזק את הזהות שלה. כלומר, לאפשר חילוקי דעות ולהציג את דעתם בנושא, אך להיזהר מלהשפילה או להציגה באור מגוחך. פעמים רבות הכעס שמתעורר כלפי המתבגרים מוליד תוקפנות שיכולה לבוא לידי ביטוי דווקא בויכוחים על נושאים עקרוניים.
חשוב להקשיב ולהשתתף ברגשות של רותם, אך לא תמיד צריך לתת פתרונות. צריך לטעת בה את התחושה שאנחנו סומכים עליה ועל יכולתה להתמודד עם המצב החדש, ובכך להביע אמון ביכולותיה ובכוחה. אם נכתיב לה את הדרך שבה עליה לנהוג ולהרגיש - היא לא תוכל בעתיד לקחת אחריות ולעשות את הבחירות הנכונות שבאות בעקבותיה.
רותם הגיעה אלי לשיחות לפני ואחרי הלידה. יחסה לאחיה שנולד השתנה. היא עוזרת לאמה בטיפולו וגאה בעובדה שהוא דומה לה חיצונית. המודעות שלה לרגשותיה עזרה לה לבנות מערכת יחסים בריאה עם משפחתה ואחיה הצעיר.
לא פעם אנחנו עומדים חסרי אונים מול ההצהרות התוקפניות של ילדינו בגיל ההתבגרות. חשוב שנזכור ונדאג להזכיר גם להם שעלינו לכבד אחד את השני, אבל באותה נשימה לתת להם הרגשה מוחשית כמה אנחנו אוהבים אותם ותומכים בהם, למרות העימותים הרבים שמלווים את הגיל הזה.
אשמח לקרוא ולדעת מה אתם חשים לנוכח מורכבות הנושא.