הזיכרון הוא הדבר היחידי שנשאר לי ממך

ככה הם הזכרונות, לא? תוקפים אותך ברגע, בלי הסבר, בלי הכנה. ואתה, כמו בהתמכרות לא נשלטת, נשאב לתוכם. ולמרות שהם ממלאים אותך בעצב, אתה נכנע להם. סיפור על אהבה

אני יושב על גג אוטובוס נפאלי בין פוקרה לעמק קטמנדו. "למה אתה כל כך רוצה לנסוע לנפאל?" היית תמיד שואלת אותי כשהיינו יחד. מעניין שדווקא עכשיו, כשיש לי את התשובה, את כבר לא כאן לידי כדי לשמוע.

 

האוטובוס מתנדנד מצד לצד, ובכל סיבוב נדמה שבעוד רגע הוא גולש אל תוך התהום. שיגלוש, אני אומר לעצמי ומיד מתחרט. אני מדמיין את הפרצוף שלך שיגידו לך מה קרה. את העיניים הכחולות שלך בוהות באוויר והגבות הקטנות מתכווצות. את תקפאי במקום ולא תוכלי לזוז עד שמישהו יבוא לעזור לך. או אולי בעצם לא, אולי בכלל לא יהיה אכפת לך . אולי רק תזילי דמעה ותמשיכי את סדר היום הרגיל שלך. תלכי ל"סופר באבא" בצפון תל אביב לקנות מצרכים לארוחת שישי ואז לחוף טופסי עם החברות שלך.

 

אני מושיט יד לארנק בכיס הג'ינס הקרוע. מסתכל על השטרות הנפאלים שקבורים שם, מעוטרים פרצופים של מלכים. רק לפני חצי שנה רצח כאן בנו של המלך את המלך עצמו. כל כך הזוי, אני חושב לעצמי. אני מוציא את רשיון הנהיגה שלי מהארץ, את תעודת המילואים, את המנוי לקאנטרי ברמת השרון. הכל נראה כל כך רחוק מכאן. פתאום למסמכים האלה אין בכלל משמעות. מכאן הם נראים כל כך סתמיים. בין התעודות אני רואה תמונה ישנה שלנו יחד.

 

פעם, באחת מסדנאות הכתיבה שכל כך האצת בי ללכת אליהן כדי להגשים את החלום שלי ולכתוב ספר, ביקש המנחה שנגיע הביתה וניקח תמונה אקראית מאלבום התמונות שלנו, ואז נכתוב קטע קצר בו נתאר את התמונה. הוא ביקש שנשתמש במינימום ניתוח. "מינימום מקום לעצמך", אמר במבטא הצרפתי שלו שגרם לי לפרצי צחוק זעירים ללא שליטה, שהיו מביכים אותי פעם אחר פעם. "פשוט כתבו מה שאתם רואים. ואחר כך", הוא הוסיף, "כתבו קטע נוסף בו אתם מתארים את הסיפור שמאחורי התמונה. שם הכניסו כמה שיותר ניתוח שלכם. כמה שיותר פרטים. שם הכניסו מעצמכם, את ההרגשות שלכם, את המחשבות שלכם..."

 

"מה תעשה עם התמונה הזו?", שאלת אותי כשביקשתי מהבחורה בפארק השעשועים בגני יהושע לפתח את התמונה שלנו מרכבת ההרים.

 

תמיד היית סקפטית לגבי זכרונות. אבל אני רק חייכתי וביקשתי מהבחורה שתפתח לנו שני עותקים מהתמונה. הבחורה חייכה אלי במבוכה, כאילו נקלעה שלא ברצונה לאיזה ויכוח בין בני זוג. אחר כך תחבתי את אחת התמונות לארנק שלי, כמו פתק בכותל, כמו משאלה. אני זוכר בדיוק גם מה ביקשתי - ביקשתי שבעוד שנתיים נהייה עדיין ביחד. את ואני. זו היתה המשאלה שלי. עכשיו אני יכול להגיד לך את זה. את התמונה השנייה הושטתי לך. את חייכת.

 

אני אולי אפילו קצת צועק, אבל לא צעקה של פחד

התמונה קצת משופשפת ודהויה, אבל אפשר עדיין לראות את הפרצופים שלנו בברור. אני עם חולצה קצרה מהצבא עליה מודפס "צוות איציק" בלבן, את עם חולצה צהובה של "בננה ריפאבליק". אני זוכר את זה, מפני שלא הפסקת לספר איך אמא שלך הביאה לך את החולצה הזו מצרפת. בתמונה אני מחזיק לך את הראש, כי אני יודע שבדיוק עכשיו יש מצלמה שמצלמת אותנו. את מנסה להוריד את הראש, כי את מפחדת. אני מנסה לחייך. על פני שזורים זיפים והשיער שלי עף ברוח. אני אולי אפילו קצת צועק, אבל לא צעקה של פחד, צעקה של שמחה, של אושר. צעקה של אהבה. את עוצמת את העיניים. עוצמת אותן כל כך חזק, עד שנוצרים קמטים קטנים וחמודים מסביב לעיניים שלך. אני חושב שאולי היו אלה קמטים של אושר, אבל זה רק מה שאני חושב.

 

נהג האוטובוס הנפאלי עוצר בצד הדרך. אני שומע מהגג שהוא צעק משהוא בנאפלית, ואני רואה שכולם נשארים לשבת במקומותיהם. באוויר יש ריח מחניק, אבל הנוף מסביב כל כך ירוק שהוא כאילו חזק יותר מהריח.

 

אני מביט שוב בתמונה. אני חושב על הסיפור שמאחורי התמונה. זה היה יום ההולדת שלך, לא? הפתעתי אותך ונסענו על הטוסטוס שלי לפארק הירקון, שם כבר הכל היה מוכן מראש, יין וגבינה ובאגט, "ממש כמו מבצע צבאי", אמרת לי, ואני חייכתי. אחרי זה עלינו שוב על הטוסטוס ונסענו לפארק השעשועים בגני יהושע. לפני שנכנסנו חיבקת אותי. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול (אני יודע שזו קלישאה ושאת שונאת קלישאות. אבל לפעמים קלישאה קולעת בדיוק למה שאתה רוצה להגיד).

 

אני זוכר שחיבקת אותי ואמרת לי שאת "מתה עלי". משום מה היה לך קשה להגיד שאת "אוהבת", אז תמיד חיפשת דרכים אחרות להגיד את זה. אחרי זה החזקתי לך את היד וצעדנו פנימה. עמדנו בתור והסתכלנו על כל האנשים שעמדו מסביב. היה לנו סיפור לכל אחד ואחת. "תראי את הילד שברח מאמא שלו", אמרתי לך ואת צחקת. "ומה אתה אומר על זה ששכח להחליף חולצה מהבר-מצווה?" אמרת לי ואני התפקעתי מצחוק וחיבקתי אותך. אחרי זה עלינו לרכבת, היא טיפסה לאט לאט למעלה, ואת החזקת לי את היד כל כך חזק עד שכמעט עשיתי לי שם איזה נזק. אבל לי זה לא היה אכפת. אהבתי להרגיש אותך. אהבתי להגן עלייך. אהבתי לדעת שאת שלי ואני שלך... ואז, בשנייה אחת, הרכבת צנחה למטה, ובום - הפלאש של המצלמה... עכשיו אני נזכר מה צעקתי לך שהמצלמה צילמה אותנו. צעקתי לך שאני אוהב אותך. הייתי רוצה לכתוב מה את הרגשת, מה עבר לך בראש, אבל אני לא יודע.

 

נהג האוטובוס הנפאלי חזר. הוא התניע והמשיך בנסיעה. הרמתי את מבטי מהתמונה והסתכלתי סביב. הנוסעים שחלקו איתי את גג האוטובוס היו שקועים בעיסוקיהם. אמא אחת שהחזיקה את הילד שלה. סבא זקן שהביט אל הנוף ביאוש, ועוד זוג מטיילים אירופי שלא הפסיק לצלם לרגע. אילו רק היית כאן לידי עכשיו, בטח היינו ממציאים סיפור לכל אחד על הגג.

 

הזכרונות כמו זאבים: ממתינים לרגע שאתה הכי חלש

הבטתי שוב בתמונה. ככה הם הזכרונות, לא? תוקפים אותך ברגע, בלי הסבר, בלי שום הכנה. ואתה, כאילו בהתמכרות שאינה נשלטת, נשאב לתוכם. ולמרות שהם ממלאים אותך בעצב, אתה נכנע להם. הזכרונות כמו זאבים: אורבים, ממתינים לרגע שבו אתה הכי חלש, הכי פגיע, ואז קופצים עליך ונוגסים בפראות בליבך.

 

ילדה נפאלית עם עיניים יפות שישבה לידי ושיחקה עם אחיה הקטן הביטה בי. לפתע היא קלטה שאני מביט בה חזרה והיא חייכה חיוך נבוך. היא הביטה בתמונה ושוב הביטה בי חזרה. חייכתי אליה, האם כדאי לומר לה שפעם אהבתי אותך? האם יש טעם לספר לה שלפני שהגעת היתה שממה? שלפני שהגעת לא קרה כלום? שלפני שהגעת כמעט השלמתי עם זה שנידונתי לחיות את שארית החיים שלי לבד, ללא אהבה? שלפני שהגעת חשבתי שלי זה לא יקרה יותר לעולם?

 

הילדה עם העיניים היפות הביטה בי ושתקה. רציתי לשאול אותה אם חוותה אהבה. רציתי לשאול אותה מה זו אהבה בהרי נפאל הרחוקים, האם יש לאהבה מקום בסדר היום הצפוף והקשה שלהם? האם אהבה היא מותרות, עינוגים מיותרים, דבר שאינו חיוני שם בכפרים הרחוקים בין רכס הרי ההימלאיה שלא נגמרים? או שגם הם כמהים לאותו רגש אנושי? ואם האהבה נמצאת בכל מקום, איך זה יכול להיות שאנחנו לא מצליחים למצוא אותה?

 

אולי אנחנו לא באמת רוצים למצוא אותה, מפני שאנחנו כל כך עסוקים במה שאין, כל כך עסוקים במה שאולי נוכל להשיג, במה שמגיע לנו, עד שאנחנו מפספסים את מה שנמצא ממש לידנו. כבר לא מאמינים לעצמנו, ובמקום זה נותנים לשירים ברדיו להגיד בשבילנו את מה שאנחנו מרגישים, מסתתרים מאחורי מילים מפוצצות שאנחנו בקושי יודעים מה הן אומרות.

 

ודווקא שם. בין רכסי ההרים, הגבעות והיערות של נפאל, בדרך המדהימה שבין פוקרה לעמק קטמנדו, חשבתי שבחיים האלה יש חוט דק שמקשר בין המציאות לדמיון. בין המציאות לחלום שלנו. ואם אתה נשאר מספיק זמן נאמן לאותה משאלה כוזבת, בסוף היא אולי תתגשם.

 

את אמרת לי שזו שקיעתה של הזריחה. ואני שתקתי. אולי בגלל שידעתי שאת צודקת. אמרתי לך שאשתנה בשבילך אם רק תרצי. אבל את הסתכלת עלי בחזרה, וידעתי שאת מביטה דרכי, שאת בכלל לא רואה אותי. האם בכלל ראית שאני מדבר אלייך?

 

עכשיו בארץ חורף. בגשם את בטח הולכת עם המטריה האדומה שלך בשדרות רוטישלד. רציתי להגיד לך שאולי את חסרה לי. דווקא כאן. בין ההרים, היערות והנחלים. אני רוצה לשאול אותך מה חשבת כשדהרנו שם על רכבת ההרים. למה לא אמרת שאת אוהבת. אני רוצה לשאול אותך מה את חושבת עכשיו. לאן את הולכת, איזה ספר קראת באחרונה, איזו מוזיקה את שומעת, אם ראית הצגה טובה.

 

אני רוצה להגיד לך שהזיכרון הוא הדבר היחידי שנשאר לי ממך. זיכרון וכאב. אני רוצה להגיד לך שהכי כואב זה להתעורר כשאתה חולם בלב שבור.

 

אני רוצה להגיד, אבל אני שותק. במקום זה אני מביט בילדה הנפאלית עם העיניים היפות וחולם על האהבה הזו שתשוב ותגיע.

 

אני יודע שהיא תגיע.

 

רוצה לשמוע מה את חושבת.

 

• מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על אהבה