היא לא זוכרת שבמו ידיי גררתי אותה מהבית שלה

תמר היתה בחורה גבוהה ולבנה כסיד, היה לה מבט עמוק שהציץ מתוך עיניים קטנות וחצאית שאפיינה את כל אותן בחורות דתיות שלמרות הכל החליטו להיראות סקסיות מבלי באמת לחשוף דבר. איך היא צצה לי שוב ככה פתאום, צל מן העבר? סיפור

כולנו גוררים קשר לא סגור מהעבר. לפעמים היתה זו מערכת יחסים, לפעמים יום אחד או רגע מכריע בו התקבלה החלטה. כל אחד מאיתנו בשלב מוקדם או מאוחר בחייו ייתקל כנראה שוב באדם שהמפגש האחרון איתו היה לא נעים, לפעמים נוראי. ואז מרגישים את המבוכה, ועד כמה המדינה הזו פתאום נראית קטנה כשאותה הדמות מהעבר מופיעה כך משום מקום, דורשת מאיתנו להתמודד עם נוכחותה המחודשת בחיינו.

 

אם נחטט עמוק בעברנו, אין אדם בלי נושא לא סגור עם אדם אחר, טינה שנשמרה ולפעמים גם שנאת חינם. כיצד מתמודדים עם התפרצותו של אותו אדם אל חיינו ומנהלים איתו מערכת יחסים תקינה?

 

יש רק דבר אחד שאני יודע לעשות היטב, והוא להסוות את עצמי באותו צבע אפור בהיר ולהיטמע בנוף. אבל זה אני. יש מי שאומר שאני בעל נשמה עתיקה בגוף צעיר. אני חושב שהנשמה הזו בשלב כלשהו פשוט דעכה, ומאז כבר לא באמת אכפת לי משום דבר.

 

"תכיר, זו תמר". קולו הרועם של ארנון ראש הצוות שלי, הכריח אותי להתנתק מצג המחשב. היה זה אחד מאותם ימים בהם לא הייתי מרוכז ורק חיפשתי כיצד לתעל את האנרגיה שלי במשרד למשהו שאינו קשור לעבודה. הסתובבתי, והחיוך שלי קפא בן רגע. זיהיתי אותה.

 

תמר היתה בחורה גבוהה ולבנה כסיד, היה לה מבט עמוק שהציץ מתוך עיניים קטנות וחצאית שאפיינה את כל אותן בחורות דתיות שלמרות הכל החליטו להיראות סקסיות מבלי באמת לחשוף דבר.

 

"תמר תעבוד עמנו במחלקה החל משבוע הבא. אני רוצה שתחפוף אותה בכל הקשור לעבודה של הצוות שלנו", אמר ארנון, מתעלם לחלוטין מהבהלה הגלויה שהבעתי.

 

התרוממתי מהכסא, בוהה בפניה כמו אידיוט

תמר הושיטה לי יד וחייכה. התרוממתי מהכסא, בוהה בפניה כמו אידיוט, ולאט לאט הבנתי שאין לה מושג מי אני. היא לא זוכרת שבמו ידיי גררתי אותה מהבית שלה אז, כשהגיעו דחפורי ההתנתקות.

 

נראה היה שהזמן עצר מלכת כשלחצתי את ידה, המחשבות עפו בראשי והזכרונות הציפו אותי. הייתי צעיר בכמה שנים, שיערי היה קצוץ ונהגתי להתגלח אז מדי יום. רק מאז השחרור התחלתי להסתובב באופן קבוע עם זקן בן כמה ימים ונתתי לשיערי לצמוח מעט. לבשתי אז מדים מאובקים, ועכשיו אני לבוש באותו סגנון אלגנטי אבל זרוק שאימצתי לעצמי, משקפי השמש שכיסו את פני באותו היום כבר מזמן נשברו.

 

כשהודיעו לי שאני מוקצה עבור ההתנתקות חשבתי שזו סוג של שבירת שיגרה. ידעתי שאציית לכל פקודה שיתנו לי מפקדיי, האמנתי ואני מאמין עד היום הזה שכולנו אבנים באותה החומה ואסור לנו לתת לה להתפורר. לא תיארתי לעצמי עד כמה יהיה לי קשה לנתק אנשים מבתיהם, לראות את הרחובות ההרוסים ואת הגנים הציבוריים מוחרבים.

 

כשהיכתה בי השתדלה גם היא לא להכאיב לי

אני זוכר את צעקותיה של תמר באוזניי כשעשיתי הכל על מנת לא להכאיב לה, תופס אותה בשתי ידיה תוך כדי הפעלת כוח מתון ומרגיש כיצד היא מכה בי. אני מוכן להישבע שכשהיכתה בי השתדלה גם היא לא להכאיב לי. התחושה שכולנו משחקים במשחק עצוב שתוצאתו ידועה מראש ליוותה את כולנו בלילה שלפני הפינוי, עת התפללנו יחד בבית הכנסת ההוא, מתנחלים לצד חיילים, נפרדים לשלום בסוף התפילה ללא חיוך. יודעים שבבוקר כבר לא נהיה באותו הצד.

 

תמר קראה לי בשמות איומים ולא הפסיקה לנסות להשתחרר מאחיזתי. אילו רק ידעה עד כמה כאב לי לעשות את שעשיתי, אילו רק הבינה שכחייל במדים בסך הכל מילאתי את הפקודות של נציגי הדמוקרטיה במדינה בה היא ואני חיים יחד. ואלמלא מילאתי אותן, איזו משמעות היתה לצבא, למדינה ולמערכת החוקים שבנינו במו ידינו ב-60 השנים האחרונות?

 

"אני לא האויב שלך", אמרתי לה באותו היום וקיוויתי שהיא מסכימה איתי בליבה למרות התנהגותה.

 

תמר החליקה כשגררתי אותה, היא נפלה על פניה ושפתה העליונה נחתכה. פניה המדממות מעט הכניסו אותי להלם, למרות שכבר ראיתי דברים גרועים יותר. הידיעה שפצעתי נערה בגילה לא נתנה לי מנוח זמן רב לאחר מכן. הדבר האחרון שרציתי היה לפגוע בה עוד יותר ממה שהייתי חייב. אבל כשהתכופפתי לעזור לה היא נתנה לי סטירת לחי וצעקה עלי שאסתלק.

 

העובדה היא שהותרתי אותה אז פגועה על החול

מוזר להגיד, אבל נעלבתי. הלכתי ממנה והשארתי אותה שם, כששנינו ידענו ששום דבר כבר לא משנה. עד היום אני משוכנע שעשיתי הכל כדי לא להכאיב לה או לפצוע אותה. למעשה, אני בטוח שאם לא היתה משתוללת אז גם לא היתה מחליקה, אבל כל אלו השערות בלבד. העובדה היא שהותרתי אותה אז פגועה על החול, הולך ממנה כשהדמעות איימו לפרוץ החוצה ממני ולהרוס את הדימוי שבניתי לעצמי במשך שנים כאדם שלא יודע לבכות.

 

השנים עברו, סיימתי כמעט שני תארים, מצאתי עבודה לא רעה בכלל, התברגתי אי שם ברקע כמו שאני אוהב. והנה, השביל בו בחרה תמר לצעוד מצטלב שוב עם השביל שלי, כשהיא כלל אינה זוכרת אותי.

 

אולי אני זוכר אותה מפני שהיתה מיוחדת עבורי. אולי היא אינה זוכרת אותי בגלל שעבורה הייתי עוד אחד מכל אותם לובשי ירוק עם שיער קצוץ ומשקפי שמש ענקיים. בוודאי אינה יודעת שחשבתי עליה עוד פעמים רבות מאז אותו היום, תהיתי היכן היא גרה עכשיו, וכשהסכמתי סוף סוף להתפלל כחלק מהפרות הברוגז הנדירות שיש ביני לבין אלוהים – התפללתי גם בשבילה.

 

טרם החלטתי אם לחשוף בפני תמר את האמת, או לתת לה להכיר אותי קודם לכן ורק אז לקבל את ההחלטה. הדבר הגרוע ביותר שאני נוהג לעשות במצבים כאלו הוא לתת לזמן לעשות את שלו. וכשאני בוחר באופציה הזו, כמו תמיד, דבר לא באמת קורה.