האנושות מתקרבת לאוטופיה

"אני יכולה לראות את הדרך שבה העולם מתעצב לאורך זמן, והמגמה היא של פריצת הגבולות של היררכיות אנושיות שמבוססות על גזע, מין, ודת. וככל שנתקדם, התחושה שאנחנו כדור אחד תלך ותתחזק", כך חוזה ד"ר עינת וילף במסגרת המדור "יש לי חלום" - ראיונות עומק עם אנשי ציבור, אמנים, אינטלקטואלים, פעילים חברתיים ואנשים מהשורה

עמיר פריימן פורסם: 31.12.09, 10:51

ד"ר עינת וילף היא הבאה בתור להתמנות כחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה, עמיתה בכירה במכון לתכנון מדיניות העם היהודי וחברת ועדת ההיגוי של ועידת הנשיא. בעבר כיהנה כיועצת מדינית למשנה לראש הממשלה שמעון פרס, יועצת אסטרטגית בחברת הייעוץ העולמית מקינזי ושותפה מנהלת בכור הון סיכון. וילף נולדה וגדלה בירושלים ומתגוררת עם משפחתה בתל-אביב.

 

עינת, מה מניע אותך בחיים?

מגיל מאוד צעיר יש לי תחושה של ייעוד, של משיכה לצומת שבין הזהות הישראלית לבין הבמה העולמית. הסיטואציה הזאת מרתקת אותי. השינויים בעולם והדרכים שבהן אנשים שונים מגיבים להם מעניינים אותי, וכך גם כל הקשור לחיבורים של העם היהודי, מדינת ישראל, הציונות והגלובליזציה.

 

האם יש לך תחושה שלחיים עצמם יש ייעוד כלשהו?

אני חושבת שלכולנו יש איזה רגע בחיים שבו אנחנו מזהים את האמת - הכל חסר משמעות. אם אינך אדם מאמין ואם יש לך יושרה אינטלקטואלית, אתה מבין שמשמעות היא דבר שאנחנו יוצרים, היא לא אינהרנטית לקיום, ושבעצם הכל חסר משמעות. השאלה היא רק מה עושים עם זה. אני זוכרת את התהליך המחשבתי שעברתי, שבו החלטתי שאף שאין משמעות לכלום אני מקבלת עלי את העולם הזה ואני משחקת בו.

 

האם בנקודה הזאת הרגשת שהחיים שלך תלויים לגמרי בבחירה שלך?

לא, אני לא הולכת עד לשם. אתה לא מתחיל מכלום, אלא מתמודד עם החיים כפי שהם. כי ברגע שאני מקבלת שאני משחקת בעולם הזה, אני מקבלת את הכללים שלו, והכללים אומרים, למשל, שהעובדה שאני יהודיה ושנולדתי בישראל היא משמעותית. אני לא יכולה לבחור איזו זהות שאני רוצה.

 

אבל את לא רק חיה את החיים שלך כברירת מחדל, את חיה אותם בלהט ועם תחושת ייעוד! אז איך המסקנה שלך היא שהחיים חסרי משמעות?

זה קצת כמו שאתה יכול להבין את המנגנון הכימי של אהבה, להיות מודע לו, להבין שהאדם שמולך נראה לך כאדם הכי נפלא בעולם רק בגלל שרצים לך במוח כל מיני כימיקלים, אבל עדיין להתאהב בו. היכולת הזאת, לעשות את שני הדברים ביחד, היא הדבר שאימצתי. היכולת להכיר את המנגנון הכימי של האהבה ולהתאהב בכל זאת.

 

אז מה מניע אותך?

אני אדם שפועל מאד מהבטן. אני לא שואלת למה אני נמשכת דווקא לכאן ולא לשם, אלא פשוט נענית לזה, כדי לשמור על בריאותי, הנפשית והפיזית. אני נעשית חולה אם אני לא עושה משהו שאני אוהבת.

 

את ממש חידה בעיני. או שאני נתקל פה בזן חדש של בת-אדם, או שיש בך מניעים שאת לא מודעת להם, או שאת לא מגלה לי אותם.

לגלות אין לי בעיה, אם היה מה לגלות. למשל, אני עוסקת בנושא היהודי כבר יותר מ-20 שנה באופן אינטנסיבי, והוא תמיד חלק משמעותי מחיי. אבל אין משהו ברקע שלי שמסביר את זה. האהבה וההתלהבות שלי לנושא הן לחלוטין בלתי מוסברות. באיזשהו שלב הפסקתי לשאול למה, ואני פשוט נכנעת לדחף הזה ועושה.

 

אבל את הרי לא אמן שאומר "אני זורם עם איזושהי מוזה או אינטואיציה שרוצה להתבטא דרכי" – את פוליטיקאית! ואמירה כזו לא תעבור הרי על שום במה פוליטית.

הטון הפוליטי באמת קשור לדיבור על ערכים, מחויבות, הקרבה עצמית, ואנשים תמיד מזדקפים קצת כשהם מדברים על זה. אנשים אוהבים לומר, "היו לי הרבה אופציות, אבל ויתרתי על הכל והלכתי לתרום". זה ממש לא כך בשבילי. אני אומרת לך שזה המקום היחידי שטוב לי בו, ושאני נהנית ממה שאני עושה. אנשים חושבים שזה ממש על גבול הביזארי. אתה לא אמור ליהנות מהפוליטיקה, או לפחות לא להודות בזה. אני לא מקריבה שום דבר. אני הולכת למקום רק אם טוב לי בו. אני חושבת שזה גם האידיאל האישי שכל אחד מאיתנו היה רוצה להגיע אליו, המקום שבו טוב לך אישית ואתה מרגיש שיש לו גם היבט או משמעות רחבים יותר.

 

מה החלומות שיש לך לעתיד – לגבי האדם, החברה, התרבות.

אני לא חושבת שנכון יהיה להגדיר את זה כחלומות. אני יכולה לראות את הדרך שבה העולם

מתעצב לאורך זמן, והמגמה היא של פריצת הגבולות ועלייה מתמדת ברמת הארגון. אנחנו פורצים את הגבולות של היררכיות אנושיות שמבוססות על גזע, מין, ודת, וככל שנתקדם, התחושה שאנחנו כדור אחד תלך ותתחזק. זהו תהליך חד-כיווני, למרות שמדי פעם יש רגרסיות מהפכניות ואנחנו נבהלים.

 

האם בעינייך זו מגמה חיובית?

היא מעניינת כי היא טומנת בחובה את האוטופיה האוניברסאלית שנמצאת בבסיס כל הדתות, האוטופיה של אנושות אחת, שוויונית, תחת אל אחד. אנחנו בעצם עדים כאן לתהליך של התממשות האוטופיה הזאת, אבל הוא אינו תהליך דתי. הוא טכנולוגי, הוא כלכלי, הוא תרבותי, אבל לא דתי. ואותי זה מרתק להימצא בעידן הזה שבו ניתן לראות בעיניים את האנושות מתקרבת לאוטופיה האוניברסאלית.