מֵאֵשׁ הַזֹּאת שֶׁבָּהּ לִבִּי אֻכַּל,
מֵחֶרְפָּתִי, מִכָּל אָשְׁרִי הַדַּל
רַק אוֹתִיּוֹת הַחֲתוּמוֹת בַּסֵּפֶר.
מִי יַאֲמִין בְּהֵעָלֵם הַגַּל
בְּעָצְמָתוֹ אֲשֶׁר אֵינָהּ חוֹזֶרֶת –
לוּ גַּם נוֹתָר בִּכְסוּת-חוֹלוֹת חִוֶּרֶת
סִימָן שֶׁל מַגָּעוֹ, רָפֶה וָקַל?
פָּלְטָה אַהֲבָתִי אֶת אַלְמֻגֶּיהָ,
וְדַיָּגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ בַּחוֹף
אָסְפוּ אוֹתָם וַיִשָּׂאוּם הַרְחֵק,
וְזָר מִשְׁתַּעֲמֵם בָּהֶם נוֹגֵעַ,
וּבְעוֹלָם חוֹפֵז וּבֶן-חֲלוֹף
הַזְּמַן בָּהֶם כְּיֶלֶד יְשַׂחֵק.
לאה גולדברג, (1911-1970), משוררת, סופרת, מבקרת ספרות ומתרגמת ישראלית ילידת פרוסיה. נחשבת לאחת מהיוצרות הבולטות בשירה ובספרות העברית. כלת פרס ישראל לספרות לשנת תש"ל (1970). השיר מובא כאן באדיבות תמר פלג מ"הספרייה החדשה"