סודות ושקרים מצמררים של חיי נישואים

"אנחנו חושבים שאנחנו מכירים את האנשים שאנחנו אוהבים", כותבת פרלי, "מה שהרגשתי באותו ערב - שאינני מכירה את הולנד, שאינני מכירה את עצמי, שאולי פשוט אי-אפשר להכיר ולו נשמה אחת בעולם הזה - היתה בזה בדידות מהלכת אימה". תובנות מתוך ספר חדש ומומלץ מאת אנדרו שון גריר

"אנחנו חושבים שאנחנו מכירים את האנשים שאנחנו אוהבים, ואף שאל לנו להיות מופתעים מכך שאיננו מכירים אותם, זה אינו מפחית מן הכאב. זה סוג הידע הקשה ביותר, לא רק באשר לאחרים אלא גם באשר לעצמנו. לראות את חיינו כסיפור דמיוני שכתבנו לעצמנו והאמנו בו. שתיקה ושקרים. מה שהרגשתי באותו ערב - שאינני מכירה את הולנד, שאינני מכירה את עצמי, שאולי פשוט אי-אפשר להכיר ולו נשמה אחת בעולם הזה - היתה בזה בדידות מהלכת אימה" - כך כותבת פרלי, גיבורת ספרו המרגש של אנדרו שון גריר, "סיפור נישואים". כל מי שנשוי, או היה פעם נשוי, יוכל למצוא בספר משפטים מדויקים, נוגעים בנימי הנפש.

 

"זה בטח חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי, שלמדנו את להטוט הקסם, למדנו להניח את המטבע הנוצץ על קו החיים שבכף ידנו, לסגור עליו באגרוף ואז - הופ! - רגע לאחר מכן האצבעות נפרשות וחושפות כף יד ריקה; לאן הוא נעלם? הוא שם כל הזמן; במשך כל הנישואים, הוא שם. זה להטוט של ילדים; כולם לומדים לעשות את זה, וכמה עצוב שאף פעם זה לא עולה על דעתנו, ואנחנו הולכים ומתחתנים עם נערה או נער שמראים לנו כף יד ריקה, בעוד שכמובן זה נמצא שם בקיפול של האגודל, הדבר שהם אינם רוצים שאיש יראה: תשוקתו של הלב".

 

סיפור העלילה סוחף, על זר נאה עם עיני ספיר שמופיע יום אחד בדלת של זוג אמריקני בין שתי מלחמות עולם. זוג של שחורים עם ילד קטן חולה פוליו, סאני, באמריקה שעומדת להוציא להורג את אתל ויוליוס רוזנברג.

 

פרלי מתארת את חיי הנישואים שלה עם בעלה: "הולנד ואני ישנו בחדרים נפרדים, מחוברים במסדרון קטן... הולנד ישן לבדו. שנתו של בעלי היתה שברירית, כמו כל דבר אחר אצלו, וכבר מזמן הוחלט שהוא יישן בחדר משלו. אני זו שהתעקשתי על כך, כדי לשמור על לבו". כבר מהתיאור הזה די ברור שמשהו לא כל כך תקין בזוגיות הזאת. חדרי השינה הנפרדים של בני הזוג הם האקדח שמופיע במערכה הראשונה. 

 

"אתה מווסת את החום ומיד שומע אותו צורח בכאב"

"הולנד ואני דיברנו על חברינו ועל ילדותנו ועל סרטים וספרים ופוליטיקה - הסכמנו והתווכחנו והיו לנו ריבים ורגעי שמחה על כוס בירה - אבל אני חושבת שלא תהיה זו טעות לומר שמעולם, בכל חיינו המשותפים, לא דיברנו בכנות. וגם, בדרכי שלי, חשבתי שאני מאושרת", מספרת פרלי ומספקת את אחד הדימויים הקולעים והחזקים ביותר לפשרות של חיי הנישואים: "הרגשתי אז שנישואים הם כמו מקלחת במלון: אתה מווסת את הטמפרטורה לרמה הנכונה, ומישהו ממש מעבר לקיר פותח את ברז המקלחת שלו ואתה נצרב במטח של מי קרח, ואתה מווסת את החום ומיד שומע אותו צורח בכאב, והוא מווסת את החום בצד שלו, וכן הלאה עד שאתם מגיעים לפשרה פושרת ששניכם מסוגלים לסבול".

 

משהו קורה, בעקבות הגעתו של הזר המסתורי (לא אכתוב כמובן מה זה, כדי לא לקלקל), שמטלטל את עולמה הקטן והמוגן של פרלי. משהו שגורם לה לחשוב על הבלתי נסבל, על פרידה מבעלה:

 

"לוותר על נישואים - מישהו שאינו נשוי עלול לדמיין שזה כמו לוותר על מושב בתיאטרון, כמו להקריב מהלך במשחק ברידג' לטובת אפשרות של מהלך טוב יותר בשלב מאוחר יותר. אבל זה קשה יותר מכל מה שמישהו מסוגל להבין: אש לוהטת נעלמה שמאכלת פיסות של תקווה ושל אשליה וחורכת חתיכות מן העבר. אבל הייתי מוכרחה לפנות את השטח כדי שמשהו יוכל להיבנות במקומו. אז עמדתי שם ויעצתי לבאז, ויכולתי לחשוב רק על הבובות המכניות שראינו אז בלונה פארק, הנעות ברוב חן ברוח, ועל הילדים שנלקחו לסיבוב מאחורי הקלעים, שם הראו להם, להפתעתם, את המערכת הסבוכה של חוטים ומתגים שקשה מאוד לפרק, וגרוע מכך, קשה ואפילו בלתי אפשרי, ברגע שמפרקים אותה, להניעה מחדש לחיים".

 

"אלפי החבלים שקשרו אותי אל בעלי"

מוטיב החוטים הסבוכים מופיע בעוד טקסט מכמיר לב שלה, שהרבה נשים שנפרדו מבני זוג יוכלו מן הסתם להזדהות איתו: "ניסיתי לשכנע את עצמי שכבר לא אכפת לי. כל כוס קפה, כל חולצה מעומלנת וגרב תואם; אלפי החבלים שקשרו אותי אל בעלי. דמיינתי בלון שקשור אל הקרקע. בזו אחר זו, חשבתי, בשרשרת המטלות הפשוטות והאוטומטיות האלה, אשחרר חבל אחר חבל. הבושה והבהלה שמנקרות בלבי יחלפו; ארגיש איך אני גדלה, מיום ליום, ומתחילה להתמלא אוויר ולצוף. חופשייה מכאב. בעוד חודש, שלושה חודשים, אולי אהיה אדישה לגמרי לגורלו".

 

וחברה שלי, שנמצאת בשלב כזה בחייה, קראה ואמרה - "אני כנראה התחלתי לשחרר את החבלים האלה עוד בזמן הנישואים".

 

• הספר "סיפור נישואים" מאת אנדרו שון גריר יצא בהוצאת "כנרת, זמורה ביתן" (תרגום: דנה אלעזר-הלוי)