העבודה נראית ככה: שמונה־תשע שעות משמרת על הרגליים, מול מכונת חוטים, ברעש עצום של עשרות מכונות זהות, חזרה על אותן שלוש־ארבע פעולות שוב ושוב - להטעין את המכונה בסליל, ללחוץ על הכפתור, לחזור אחרי כמה דקות לפרוק את הסליל השזור בחוט - בקיץ מזיעים, אין מיזוג, בחורף חשוך, אין חלונות, בסוף החודש יש משכורת: 3,500 עד 4,500 שקל ביד. זהו. משכורת מינימום ומקסימום. זו העבודה. זה הדבר שעובדי מוליתן רוצים כרגע יותר מכל דבר אחר, כפי שהם מספרים בכתבה שתתפרסם בסוף השבוע ב-"7 ימים".
אבל לא בסוף כל חודש יש משכורת; כבר שלושה חודשים שפועלי מוליתן לא קיבלו שכר. זה לא מונע מהם להמשיך להגיע לעבודה מדי יום, מאותה סיבה שאתם הייתם ממשיכים: כי לא להגיע יהיה אפילו גרוע יותר. כי להישאר בבית, בלי עבודה, בלי סיכוי, יהיה סוף החיים, או כמו שאומרת לי בחיוך מריר פועלת הייצור לריסה צ'ורסין: "מה, עכשיו למות? לא. אני עוד רוצה לחיות. אני עוד רוצה לראות נכדים".