"לא רוצה סטוץ" אמרתי - והיא הסכימה מיד

הלילה אני רוצה את התמימה, את זו שאני אפתה. אני רוצה את המשחק המקדים, את הריגוש שבסטריפטיז האיטי של הנשמות. את המגעים המהססים של הלבבות והשפתיים והעיניים והידיים

אין כמו ברים. הרחש האפל של המיניות שספוגה באוויר, שדה הצייד של הזאבים והכבשות הנחשים והחתולות, בית המטבחיים שטעון בבשר רוטט ושוקק מרוכך באלכוהול ומחכה לשחיטה.

 

נכנסתי למאורה שלי דקה אחרי חצות, כשהזאבים כבר נעצו את שיניהם בכבשים המובחרות והחתולות הבודדות החלו להימתח בייאוש ולקונן על עוד לילה אבוד, על החזרה הביתה לבד לשמיכת הפוך הקרה.

 

הלילה זה לא סטוץ, אמרתי לעצמי, הלילה אני רוצה את התמימה, את זו שאני אפתה. אני רוצה את המשחק המקדים, את הריגוש שבסטריפטיז האיטי של הנשמות שלנו. את המגעים המהססים של הגופות והלבבות והשפתיים והעיניים והידיים. את הכבשה בעלת האומץ, זו שנכנסה למאורת הזאבים במטרה למצוא ולביית את האחת שהיא מלאך בעור של זאב.

 

לא שאני מלאכית, אבל גם לא זאבה. יש לי לב,לא רק מלתעות וניבים. אני לא רק טורפת, אני טועמת קודם את האיברים הפנימיים. זהו מין ריקוד שבו אנחנו נוגעות נגיעות קלות ומרגשות, חושפות חלקים מלבנו, נותנות מעט ועוצרות, טועמות ומעכלות, והתיאבון גובר, אבל אנחנו יודעות שהארוחה מהממת רק אחרי שנבין ונלמד ונרגיש את כל המרכיבים. זו לא רק התאווה לטרוף את החיה הנהדרת שמולך, אלא גם התשוקה להיטרף באותו זמן על ידי אותה חיה מופלאה.

 

על מי את עובדת? שמעתי את הקול הפנימי שלי לועג לתמימותי, חצות הלילה בבר, רק הסטוציונריות שורדות, את מי את מרמה? לכי למוזיאון אם את רוצה כבשה תמה עם משקפי קריאה ולב בתולי.

 

"היי", לחשה מתוך האפלה "בואי הנה".

 

לא לכל היפות יש לב

היא לא היתה יפה, יפות לא יודעות להתחיל, יפות פונקו לקבל מחמאות, מבטים, תשוקות לא ממומשות, אבל לא לתת, לפחות לא בפומבי, אלא בחדרי חדרים, כשהמסיכות הורדו, והאורות כבו, והבגדים הוסרו, וכל מה שנשאר זה לב נוגע בלב - ולא לכל היפות יש לב.

 

אבל היה בה משהו מושך, אפילו מאוד. היא היתה רזה וקפיצית, מורעבת, היתה לה אש זרה בעיניים, נחיריה רטטו כמו נחירי סוסת מרוץ. היא לחשה כמו חתולה שמכירה בערכה, חתולה שלמדה לטרוף בשדה הציד של הברים האפלים. ואולי זו לחישה של נחש, אותו נחש שפיתה את חווה.

 

שכחתי את כל ההבטחות שלי, שיחקתי בהנאה את המשחק שלה. עמדתי מולה, עיניי בגובה עיניה, משחק עיניים. היא המשיכה להביט בלי למצמץ ותוך כדי כך ידיה מיששו את ורידי גב ידי.

 

"את טובה", אמרה עדיין בקול לוחשני עמוק, "אולי אפילו טובה מאוד".

 

"איך את יודעת?" לחשתי בחזרה כשעיניי עדיין בתוך עיניה.

 

"יש לך ידיים של ספורטאית שהיא גם פסנתרנית. הן מעוצבות, שריריות, חזקות, בטוחות, אבל לא מחוספסות. יש בהן רכות ועדינות ואני מרגישה את דפיקות הלב שלך באצבעות שלי, את הדם שגועש בעורקים שלך".

 

הרגשתי איך אני נלכדת ברשת הקסמים של המילים המלטפות, בלחש המפתה, במגנט של הגוף החם שלה. היא היתה זאב אמיתי, ואני הרגשתי כבשה חלושה, בשר לשחיטה, ועוד בבר שלי.

 

"אני לא מחפשת סטוץ", אמרתי לתוך עיני האש והרגשתי את ידה מתחת לחולצתי.

 

ההבל החם של נשימתה הטריף אותי

"גם אני לא", לחשה לתוך אוזני, "גם אני לא", וההבל החם של נשימתה הטריף אותי.

 

משכתי את ידי מתחת לחולצתה, מנסה להשתחרר מהכישוף, מהזרמים שעוברים בכל גופי. מספיק, אמרתי לעצמי. וכנראה אמרתי את זה בקול רם, כי היד המחשמלת שלה פסקה ללטף.

 

"מצטערת", אמרה בקול של פלדה, "חשבתי שאת רוצה, העיניים שלך דיברו אלי, הגוף שלך דיבר, שגיתי, סליחה".

 

והיא הסתובבה ונעלמה. ישבתי על הבר רועדת. המגע הקצר הזה הכניס אותי לסחרור, לא יכולתי להירגע. היא סיקרנה אותי כל כך, אבל הישירות הזו וגופי שנענה כל כך מהר וממש נמס למגעה הבהילה אותי. איבדתי שליטה לשתי דקות. אני אוהבת לפעמים לאבד שליטה, אבל רק אם נשאר לי משהו בתת ההכרה, ופה איבדתי הכל לגמרי, בהרף רגע. לא הבנתי מה קרה ואיך, והיא צדקה, הגוף והעיניים שלי דברו, והם היו מחוץ לשליטתי.

 

כעת חיפשתי אותה נואשות, רציתי להבין את הקסם, הייתי מוכנה אפילו לסטוץ עם המכשפה המסתורית. מצאתי אותה מדברת עם אחת, זיהיתי אותה מאחור, רזה, קפיצית, עם שיער שחור מתולתל וארוך. נעמדתי מאחוריה, מחכה, והיא הרגישה שאני שם.

 

"מצטערת", אמרתי, "לא רציתי לפגוע, איבדתי שליטה".

 

היא חייכה אליי, ובשבילי זה היה כמו קרני השמש שבוקעות ביום גשום מבעד לעננים השחורים. הרגשתי כאילו זה דייט שני. את הראשון עברנו, משיכה יש, הספקנו אפילו לריב, כעת אני רוצה לדעת מה מתחת לתלתלי הפחם, איזה לב מסתתר מתחת לבית החזה הכחוש הזה.

 

ישבנו ושתינו, אני יין אדום והיא יין לבן, וקשקשנו, נזהרות לא לגעת, כאילו נכווינו. סיפרתי לה על מוזיקה וריקודים וסיפורים וסרטים ומילים, והיא סיפרה לי על עצמה, על האחיות שלה, על סבתא שלה שעדיין רוקדת ומשחקת ברידג', ועלי.

 

המילים שלנו התערבבו והתפתלו וניסו להגדיר

ואז דיברנו על אהבה, לא שלנו אלא אהבה בכלל. מה אנחנו מרגישות כשאנחנו אוהבות. המילים שלנו התערבבו והתפתלו וניסו להגדיר משהו שאי אפשר להגדיר, אבל אנחנו התעקשנו, מפני שהמילים גרמו לנו להרגיש ולהתקרב.

 

היא היתה התאומה שלי, ידעתי אלו מילים ייצאו מפיה לפני שיצאו, וכשיצאו היה להן טעם חושני, אולי בגלל הלחישה שלה. בלעתי אותה והיא אותי. ומזאב טורף היא נהפכה לנגד עיניי לחיה כחולה ונהדרת עם עיני חתולה צהובות, בת לשבט הנאבי האגדי. דמיינתי שיש לנו צמות ארוכות וחושניות שמנסות להתחבר זו לזו. וכשהכוס השלישית נבלעה בקרבינו, הבנתי שיש פה משהו, משהו שחסרתי ימים רבים.

 

פגשתי את התאומה שלי, בינתיים שתינו על רגלינו האחוריות, מחכות לזנק ולקרוע זו את זו. אבל שתינו יודעות מי אנחנו, ואולי משתי זאבות תצא כבשה ששתינו נגדל באהבה.

 

ואז חטפתי בומבה בפרצוף.

 

"תשמעי מתוקה", אמרה לי שוב בקול הפלדה שלה, "זה לא יילך בינינו. משתי זאבות לא יוצאת כבשה. את בדיוק כמוני, את הראי שלי, אנחנו חושבות באותה צורה, מרגישות את אותם הדברים, אפילו הגוף שלך מגיב בדיוק כמו שלי. אנחנו נטרוף זו את זו, וזה יהיה סיוט. כדאי לגמור עכשיו, לפני שנשקע באהבה גופנית והנשמות שלנו יענו זו את זו".

 

היא נישקה אותי נשיקה מעלפת, חודרנית ואינסופית, ואני כמעט בכיתי. יצאתי לקור של הלילה, לבדי, עדיין הלומת יין. היא צדקה, אבל הרגשתי מושפלת, מפני שהייתי מוכנה למכור את נשמתי לסטוץ של לילה, והיא שמה ראי ענק מול פניי. ושם, במיטתי, שמיכת הפוך שלי היתה קרה במיוחד. חיבקתי את הכרית שלי, הוזה שזו היא בין זרועותיי.