לאחר שהתנכלות השלטונות הפכה קיצוניות יותר ויותר וגבתה את חייהם של רבים, החליטו הוריהם של נגוין בה הונג, שהיה אז בן 9, ונגוין הו - אז בן 16 וחצי, להעלותם לספינה שתוציא אותם מגבולות המדינה, לאחר שדודם נרצח והחשש לחייהם הלך והחריף.
"היינו 66 איש על הסיפון. ברחנו אל הלא נודע, אל הים הפתוח, רק כדי לברוח ושאלוקים יעזור", סיפר בה הונג, כיום בן 41, בשיחה עם ynet. רבים מהפליטים שנמלטו בספינות נפלו קורבן לשודדי ים, ובמקצתן אזל מלאי האוכל.
למרבה מזלם של האחים, בעודם מפליגים - נתקלו באוניית חברת "צים" הישראלית, שמלחיה העניקו ליושבי הספינה מזון ושתייה. "זה היה מרגש", אמר בה הונג והוסיף: "בהתחלה היה אסור לנו לעלות לסיפון. אחרי שיצרו קשר עם ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, הוא החליט בתור מחווה לתת לנו מקלט מדיני".
בתוך שעות ספורות היו האחים מווייטנאם על המטוס בדרכם לישראל, ועם הגיעם זכו לסל קליטה, הכרה כעולים ובעקבות כך - באזרחות ישראלית לאחר כמה חודשים.
השניים העריכו כי יתומי האיטי שיגיעו לישראל יתמודדו עם בעיות דומות לאלו שעמן התמודדו הם עצמם לפני שנים. "יהיו להם קשיי שפה, קליטה ותקשורת עם הסביבה - אבל זה צעד הומני וחיובי", אמרו.
רק לאחר 15 שנה מאז עזבו את מולדתם, לאחר ששלטונות וייטנאם ריככו את מדיניותם, זכו השניים ליצור קשר עם הוריהם - שבינתיים, ריצו עבודות פרך בגין הברחת הילדים. האחים מתגוררים כיום בבת ים ועובדים למחייתם כטבחים.
"מצילים לילדי האיטי את החיים, ממש כפי שעשו לנו", אמרו בה הונג והו. "אם זה לא היה קורה, לא ברור איפה היינו היום".
למרות התחושה של שותפות גורל בין האחים לבין יתומי האיטי, אמר שגריר וייטנאם בישראל, הונג לוי, כי השוני בנסיבות ההיסטוריות בין שני המקרים מאיר אותם באור שונה. "ילדי וייטנאם היו פליטים לאחר מלחמה, בעוד שבהאיטי גרם אסון טבע לכך שילדים רבים נותרו יתומים. אני אישית חושב שאין קשר בין המקרים ואין מקום להשוואה", אמר.