ההוא עם השועלים

"מר שועל המהולל" אולי נראה כמו סרט אנימציה לילדים, אבל הוא כל כך הרבה יותר מזה. כמו סרט במסכה, הוא נועד לבלבל אותנו שהוא לילדים, אבל הוא בעצם מדבר אל ההורים

2009 היתה, מתברר, שנה לא רעה בכלל לסרטים המתחפשים לסרטי ילדים, בשעה שהם למעשה סרטים למבוגרים. ראשון בתור היה "ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז על פי ספרו של מוריס סנדק. והנה מגיע השני: "מר שועל המהולל", הגרסה של ווס אנדרסון לספרו של רואלד דאהל.

 

שני הסרטים האלה מבלבלים כהוגן את האנשים שאמורים למכור ולשווק סרטים. הם לילדים או למבוגרים? אבל מי שמביט בקולנוע כאמנות ולא כסחורה שיווקית לא יכול אלא להתפעל משני הפרויקטים האלה, בהם שני יוצרים מאוד ייחודיים - שניהם בני אותו דור - חוזרים לספרים עליהם גדלו ומעבדים אותם מנקודת מבט בוגרת.

 

אל תתבלבלו עם העובדה ש"מר שועל המהולל" הוא סרט אנימציה. למרות שאפשר לתהות מה פתאום ווס אנדרסון, הבמאי של "ראשמור" ו"משפחת טננבאום", מחליט פתאום לעשות סרט אנימציה, מבט אחד בסרט עצמו וכל התהיות מתפוגגות.

לא רק לילדים. "מר שועל המהולל" (צילום: GettyImages-imagebank)

 

הסרט הזה הוא אנדרסוני לחלוטין. למעשה, הוא כל כך אנדרסוני שהוא פתאום מעלה את התחושה שסרטיו האחרים של אנדרסון - ובעיקר "עמוק במים" ו"משפחת טננבאום", סוג של תאומים סיאמיים עלילתיים וסגנוניים בעיניי - לא רק שהיו יכולים להיראות לא רע כסרטי אנימציה, אלא שהם אולי אפילו נהגו ככאלה.

 

סרט אנימציה שלא נשמע כמו סרט אנימציה

"מר שועל" מכיל את מה שהפך לטביעת האצבע של אנדרסון מבחינה סגנונית: תנועת מצלמה רוחבית, העוברת מלוקיישן אחד לשני ומציגה רצף התרחשויות. זה מזכיר קצת גרסה קלילה לתנועות המצלמה של פיטר גרינאוויי, שאנדרסון חולק עימו את הנטייה לעצב את סרטיו בסגנון הרוקוקו.

 

ואם "גברים שבוהים בעיזים" מפגיש את ג'ורג' קלוני עם ג'ף ברידג'ס, מתחרהו מהאוסקרים, ב"מר שועל" קלוני עובד מול מועמדת נוספת: מריל סטריפ. אומנם שניהם רק מדבבים את הדמויות הראשיות של אדון וגברת שועל, אבל קשה לטעות בזיהוי קולם ובעובדה שהם, כמו כל אחד בסרט הזה, מדברים בקול הכי טבעי והכי יומיומי שלהם. וזה אולי הדבר הכי בולט בסרט: זהו סרט אנימציה שלא נשמע כמו סרט אנימציה.

 

אומנם כבר שנים שסרטי האנימציה עושים שימוש בקולות טבעיים של שחקנים, אבל עדיין - בגלל הפנייה לקהל צעיר - הדיבור הוא יחסית איטי ומוקפד. ב"מר שועל" הדמויות מדברות כמו בסרט של ווס אנדרסון: מהר, בולעות מילים ושומרות על אינטונציה יבשה, כאילו כל המשפטים נאמרים באופן מהורהר וחולמני. הדמויות אכן חולמניות: מר שועל (קלוני) הוא גנב ציפורים שאשתו מבקשת ממנו למצוא עבודה אחרת, רגע לפני לידת גורם הראשון - אז הוא הופך לעיתונאי.

 

אבל חיי הפשע מדגדגים לו בכפות, ולאט לאט הוא מתחיל לארגן שודים יותר ויותר מורכבים. לבסוף הוא מסבך את כל המשפחה וגורר את כל הקהילה למבצע אחד אחרון, נגד שלושת החוואים שמטילים את אימתם על האזור. אם "גברים שבוהים בעיזים" נראה כמו געגוע של קלוני לאחים כהן, “מר שועל המהולל" נראה כאילו קלוני עושה גרסת אנימציה לסרטיו של סטיבן סודרברג (מעין "אושן 11" באנימציית חיות).

 

החיבור הזה, בין עולמות קולנועיים מבוגרים (הגיבורים החולמניים של אנדרסון וז'אנר סרטי השודים שסודרברג שכלל בלהיטיו האחרונים), הופך את "מר שועל" למרקחת פופ נהדרת. זה כמו סרט במסכה, נועד לבלבל אותנו שהוא לילדים, אבל הוא בעצם מדבר אל ההורים.