מתגרשים? מתי עדיף לפנות לבית הדין הרבני

פסיקת בג"ץ שקבעה כי בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לענייני משפחה יהיו מחויבים לאותם חוקים ביקשה להשוות בין הפסיקות, אבל לפעמים עדיין עדיף לפנות לבית הדין הרבני. מדריך

עד לפני מספר שנים היה ידוע לכל באילו מקרים כדאי לפנות לבתי דין רבניים ובאילו לבתי המשפט. נשים מיהרו לפנות לביהמ"ש לענייני משפחה, ואילו הגברים לבתי הדין הרבניים, בשל נטייה לפסיקה נוחה במקומות אלה לכל אחד מבני המינים.

 

פסיקת בג"ץ שקבעה כי בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לענייני משפחה יהיו מחויבים לאותם חוקים ביקשה להשוות בין הפסיקות, אבל בפועל, במקרים ספציפיים, עדיין עדיף לפנות לבתי הדין הרבניים.

 

למתגרשים, משני המינים, משתלם בנסיבות מסוימות לנהל את ענייניהם בבית הדין הרבני. ראשית יש צורך להבין את המנגנון לפיו פועל בית הדין הרבני בבואו להחליט במשפטי גירושים.

 

השאלה הגדולה - האם יש לכם עילה מוצדקת

בית הדין הרבני, בניגוד לבתי דין אזרחיים, רואה בגירושים מצב לא רצוי שיש להימנע ממנו. על כן לא כל בקשת גירושים תתקבל על ידו באופן אוטומטי, וזאת בלי קשר אם תוגש על ידי האשה או הבעל. דייני בית הדין הרבני יבקשו לדעת מה הן הסיבות לבקשה, בחפשם אחר עילות מוצדקות לגירושים. אם לא יימצאו עילות שכאלה, יידחו הגירושים, ובית הדין יבקש מבני הזוג לנסות ולהגיע לשלום בית.

 

בין העילות המוצדקות ביותר לחיוב בגט נמצאים הניאוף והבגידה, גם אם הם נעשים על ידי הגבר, וגם אם על ידי האשה. כשמדובר בבגידת האשה, לבית הדין אין סמכות אלא לחייב את האשה בגט באופן אוטומטי. אך גם בגידת הגבר עשויה להוות עבור אשתו עילה מוצדקת לבקשת גירושים, שעשויה להתקבל בסבירות רבה על ידי בית הדין.

 

מי אשם?

לאחר שהתקבלה העילה לגירושים, יחפשו הדיינים את האשם בפירוק הקשר. גם סירוב לקיים יחסי מין מצד האשה, או הגבר, ייחשבו כאשמה.

 

לא כל העילות נושאות עימן אשמה. כך, למשל, מקרים של אלימות בתוך המשפחה ייחשבו כעילה נושאת אשם, בעוד חוסר פוריות או היעדר כוח גברא ייחשבו כעילות שאינן נושאות אשם, ועל כן לא אמורות לפגוע בזכויותיו של בן הזוג האחראי להן.

 

למרות שבג"ץ אסר על בית הדין הרבני לפסוק על חלוקת רכוש לא שווה בין בני הזוג, מצליח בית הדין להוציא פעם אחר פעם פסקי דין המקפחים את הצד שנראה לו אשם, הן מבחינה רכושית, הן בעזרת שלילת מזונות אשה, והן בנוגע למשמורת על הילדים.

 

על כן, אם יש בידכם ראיות שיאפשרו לכם להוכיח שבן זוגכם הוא האשם בפירוק הנישואים, ואם אין לכם חשש שלבן הזוג שלכם יש ראיות נגדיות העלולות להצביע עליכם כאשמים - שווה לכם לגרור את הדיון לבית הדין הרבני. במקרים הפוכים מומלץ לכם למהר אל בית המשפט לענייני משפחה.

 

הערכאה הראשונה אליה תגיע תביעת הגירושים היא זו שתדון על פי רוב בתיק הגירושים בכלולותו, אם כי יכולים לקרות, ואף קורים, לא מעט מקרים בהם חלק מהסכסוך נדון בבית הדין הרבני, וחלקו בבית המשפט לענייני משפחה.

 

באיזה מקרים הדיון בבית הדין יכול לשמש אתכם?

אם בית הדין הרבני חש שהאשמה בגירושים רובצת לפתחו של צד אחד באופן מובהק, וכשהצד האשם ביצע מעשים הנוגדים קשות את ההלכה, הוא ייטה להיטיב עם הצד השני, בדרכים שונות ובעיקר בהקשר של חלוקה לא שוויונית של הרכוש המשותף.

 

מזונות אשה - ניהול רומן מחוץ לנישואים, במיוחד מצד האשה, נשפט בחומרה רבה על ידי בית הדין הרבני. על כן, במקרה בו האשה נתפסה בבגידה (על פי ההלכה "זנתה") או עברה על ההלכה בצורה חריפה, עלול בית הדין לפסול אותה מלקבל מזונות אשה. מזונות אשה לקוחים מהדין העברי, ומטרתם לאפשר לאשה לשמור על רמת החיים אליה הורגלה כשהיתה נשואה, עד שהבעל ייעתר וייתן לה גט. במקרה של בגידה, או אשם חמור אחר של האשה בגירושים, בית הדין לא יראה מקום להעניק לה את המזונות האלה. הדבר כמובן אינו פוטר את האב מלשלם מזונות לגידול ילדיו, ולשלם מדור – דמי דיור שיאפשרו לאשה לגדל את ילדיהם.

 

במקרים דומים המגיעים לבית המשפט לענייני משפחה תזכה האשה למזונות זמניים שעשויים לכלול בתוכם את מזונות האשה (בתלות ליכולת ההשתכרות של האשה), וזאת בלי כל קשר לענין האשמה בפירוק הקשר, ולשאלה מי ניהל רומן מחוץ לנישואים ומי נשאר נאמן.

 

הכתובה -

רבים מאמינים שכאשר נפסקת חלוקת רכוש בביהמ"ש לענייני משפחה, מדובר בסיום המחלוקת הרכושית בין בני הזוג, אך הדבר איננו נכון בחלק מהמקרים. אם הבעל מבקש להתגרש מאשתו ואין לו עילה מבוררת לכך, לאשה יש זכות לקבל את כתובתה. בתי הדין הרבניים הם היחידים שרשאים לתת אותה, כל אשה לפי מה שנכתב אצלה.

 

עובדה חשובה היא שבתי הדין הרבנים קבעו בכמה פסקי דין שכאשר אשה מקבלת רכוש במסגרת הליכים רכושיים בינה לבין בעלה, היא לא תהיה זכאית על פי רוב לקבל בנוסף את כתובתה. יש להדגיש שלא מדובר בהלכה סדורה, וכל מקרה נדון לגופו, ולראיה - כבר קרו מקרים שהאשה קיבלה רכוש בחלוקת הרכוש בביהמ"ש האזרחי, ולאחר מכן תבעה את כתובתה בבית הדין הרבני, שנעתר לה.

 

מוניטין -

בעקבות פסיקת ביהמ"ש העליון, מכירים בתיהמ"ש לענייני משפחה במוניטין שצבר בן זוג במהלך תקופת נישואיו כנכס שניתן להעריכו ולחלקו, ומדובר לא רק במוניטין של הגבר, אלא בהחלט גם במוניטין של האשה.

 

לעומת זאת, בית הדין הרבני אינו מכיר בהכרח במוניטין ובנכסי הקריירה של אדם כנכס בר חלוקה, ומאחר שמדובר בעניין שהינו יציר הפסיקה של בתיהמ"ט האזרחיים, המוגדרים על ידי בתי הדין כ"ערכאות של גויים", לא זוכה בקשה שכזו לפופולריות רבה בין כותלי בית הדין הרבני. לאור זאת, אם יש פערים ניכרים ביכולת ההשתכרות של אחד הצדדים, שעוסקים למשל במקצועות כמו רואי חשבון, או רופאים נחשבים - עדיף להם שיזדרזו לפנות אל בית הדין הרבני, שלאו דווקא יכיר במוניטין שלהם כניתנים לחלוקה. לצד השני כדאי שימהר ויפנה לביהמ"ש האזרחי מאותן הסיבות בדיוק. זכייה במרוץ הסמכויות הזה עשויה להוות הבדל של יום ולילה, לפחות בחלוקת פירות המוניטין.

 

בני זוג שהתחתנו לפני שנת 1974 - חוק יחסי ממון חל החל מ-1 בינואר 1974. חוק זה חל ומחייב הן את ביהמ"ש האזרחי והן את בית הדין הרבני. זוגות שנישאו לפני שנת 1974 חלה עליהם הלכת השיתוף שהינה יציר הפסיקה, ומשכך, לא הוכרה ע"י בתי הדין הרבניים ככזו המחייבת אותם (למרות בג"ץ בבלי המפורסם שחייב את ביה"ד להכיר בהלכת השיתוף). לכן, מי שהתחתן לפני 1 בינואר 1974 וייגש לבית הדין רבני, עשוי לזכות לחלוקת רכוש על פי ההלכה, שעל פי רוב מיטיבה עם הגבר. הדבר לא יתאפשר לו אוטומטית, והוא עדיין יצטרך לספק לבית הדין הרבני עילות מוצדקת לתביעת הגירושים שלו.

 

משמורת - במקרים מסוימים, למשל כשהאשה נתפסה בבגידה, נושא המשמורת יועלה לדיון וייוחס לו משקל רב על ידי בית הדין הרבני, בניגוד לביהמ"ש שלא יתייחס אליה כלל. הכללת הדרישה למשמורת בשל בגידת בת הזוג יכולה להפעיל עליה לחץ לוויתורים בתחומים אחרים, למרות שעל פי רוב, גם במקרים שכאלה יורה בית הדין בסופו של דבר להשאיר את הילדים ברשות האם.

 

רק במקרים נדירים מעניקים בתי הדין ובתי המשפט לאב את המשמורת של ילד מתחת לגיל שש. הדבר נוגד את חזקת הגיל הרך, ונעשה רק אם הוכח שהאם לא כשירה לגדל את ילדיה.

 

צו מדור ספציפי ושלום בית - כאשר מוגשת תביעת גירושים מטעם הבעל ברור שרצונו הוא בפירוק החבילה בהקדם, כולל כל ענייני הרכוש. דווקא במצב שכזה יכול בית הדין הרבני להוות יתרון משמעותי לנשים שהליך הגירושים נכפה עליהן, או כאשר הן רוצות להפעיל לחץ על בעליהן. נשים יכולות למנוע את הוצאתן מהבית המשותף בבקשן צו מדור ספציפי מבית הדין הרבני, וזאת במסגרת תביעה לשלום בית שתבוא כתביעה נגדית לתביעת הגירושים של הבעל. משמעות הדבר היא שבית הדין יורה בהחלטתו שהאשה זכאית להמשיך לגור בדירה בה היא מתגוררת, ולא ניתן יהיה להוציאה מהבית עד שלא יבוטל הצו. כמו כן לא ניתן יהיה להמשיך בהליכי פירוק השיתוף. הדבר מפעיל לחץ גדול על הבעל, שכאמור מעוניין במכירת הנכסים המשותפים.

 

בית הדין הרבני יטה להוציא צו שכזה אם ישתכנע שהבעל רוצה להתגרש מאשתו ללא עילה מספקת, או לאחר שהבעל עצמו עזב את הדירה. הדבר נכון בעיקר כשמדובר בנשים מבוגרות, כאלה שאינן ממהרות להינשא בשנית, או כאלה שלא חוששות מעיגון.

 

כמו כן, עשויה האשה להמשיך לגור בדירה שנים רבות, ללא יכולת לפנותה, וזאת בשל תביעתה לשלום בית. בתביעה שכזו מבקשת האשה מבית הדין לאפשר לה ולבעלה הזדמנות נוספת לשיקום יחסיהם, לפני מתן הגט. אם הבעל מסרב לכך (מפני שהוא סוף כל סוף יצא לחופשי מבחינתו) יורה בית הדין, לבקשת האשה, כי הבית יישאר בחזקתה וישמש לה למדור מבלי שניתן יהיה לפנותה - אפילו אם הבית רשום על שם הבעל בלבד.

 

• עו"ד מיקי שיפמן הוא מומחה לדיני משפחה, גירושים, צוואות, עזבונות, חטיפות ילדים וגישור.