"בתי לא תגיד שהיא אוהבת אותי, אבל תסמס"
בזמן שהדור הבא ברח אל מעמקי הפייסבוק והאייסיקיו, הפכנו אנחנו להיות דור הורים חרד, שלא סומך על ילדיו ומנהל "הורות מלמעלה," שעוקבת אחר כל צעד שהם עושים. מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" בודק: האם יצליח התא המשפחתי לשרוד את הג'ונגל הדיגיטלי הזה?
גאיה קורן
פורסם: 24.02.10, 14:17
כשהיינו בגילם, הלהקה שהערצנו הוציאה תקליט חדש אחת לשנה, היינו מחבקים אותו כל הדרך מהחנות הביתה ובוהים ב33- ושליש סיבובים בדקה. הילדים שלנו מזריקים את הקליפ מיו-טיוב ישר לוורידים עוד לפני שהנגנים מספיקים לקפל ציוד באולפן הווירטואלי. למעשה, במציאות הדיגיטלית של המאה ה,21- מתפקדים הילדים שלנו בתוך הפרעת קשב אחת גדולה. "יש להם טוויטר, פייסבוק, ,SMS מסנג'ר, אייסיקיו, סקייפ, איימייל, טלוויזיה והכל במקביל," מפרט במהירות שיא ד"ר רן נבון, פסיכולוג קליני בכיר. "לא ייאמן איזו חלוקת קשב העניין דורש, וזה עוד בזמן שהם נחים מ'ווי,' 'איקס בוקס' ו'פלייסטיישן.'
"לא מזמן," נזכר ד"ר נבון, "הבן שלי מצא פאלם-פיילוט והפך אותו מצד לצד, חיפש, בחן, ושאל אותי בפליאה: 'איך מתקשרים מזה'? אמרתי לו שלא מתקשרים, ואז הוא חיפש את המצלמה, ולא האמין שאין. מבחינתו מדובר במכשיר חסר כל היגיון." אין מה לעשות, הוא מסכם, "אנחנו לא מגיעים לרמת התחכום של הילדים שלנו. אפילו לשבת איתם על שיעורים אנחנו כבר לא צריכים - הם מחפשים בגוגל, מעתיקים מהוויקיפדיה ומתקשרים עם המורה דרך מיילים, שגם בודקת עבודות דרך המחשב."
אין ספק כי המעבר ליצירת קשרים באמצעים טכנולוגיים גם בתוך התא המשפחתי מסכן את קיומו של התא. ההורים כיום, אומר ד"ר נבון, מנהלים מגע בלתי מספק עם הילדים - כמעט לא מדברים איתם פנים אל פנים, לא נגישים עבורם, והילדים, מצידם אינם קשובים כיוון שהם עושים במקביל מספר פעולות ולא יכולים להתנתק מכלום - המחשב פתוח והטלוויזיה דלוקה והנייד עובד, ואין שקט סביבתי שמאפשר באמת לראות ולהרגיש האחד את השני. המצב הזה מייצר בראש רעש אינסופי. עכשיו קחי את הילד ונסי לשבת איתו שעה לשיחה בתוך שדה ירוק, או במקום שאינו נגיש לאמצעי תקשורת מיידיים. הילד לא יידע מה לעשות עם עצמו וייכנס לאי שקט. הרי היום אפילו ברכב יש פלייסטיישן והילדים דבוקים אליו, אחרת הם משתעממים."
השאלה הקשה היא לא מה תהיה פסגת הפחד, סליחה - פסגת הגאדג'ט הבאה, אלא איך מצליחים, בתוך כל הג'ונגל הדיגיטלי הזה, להמשיך לקיים את התא המשפחתי שעדיין זקוק למנה נדיבה של רגשות וקשר אנושי כדי לשרוד.
איך עושה הליקופטר?
לדברי פרופ' דוד פסיג, עתידן וראש המגמה לטכנולוגיות תקשורת באוניברסיטת בר אילן, הקדמה הטכנולוגית עושה בנו שמות – היא הופכת אותנו להורים חרדתיים ואת הילדים שלנו למוגבלים ונטולי עצמאות. לא פחות. "כשהייתי קטן הייתי משחק מחוץ לבית מהצהריים עד הערב וההורים לא ידעו מה אני עושה - רק שאני חוזר מלוכלך וצריך להתקלח," אומר פסיג. "הילד היה בן חורין, וההורים נעדרי הטכנולוגיה לא שלטו בחייו. היום, בגלל הזמינות של היכולת הטכנולוגית, פיתחנו חרדות שמא יקרה להם משהו, שמא יתרחש אסון חלילה, שמא הם יעשו שטויות. הפכנו להיות דור של הורים שלא מאמינים ביכולת של הילדים שלנו להסתדר לבד, שחוששים מהצעד הבא שהילד יעשה ומשדרים לו את הפחד הזה. הילדים, מצידם, מרגישים שהם כל הזמן נמצאים תחת מעקב, פיקוח ובקרה. התוצאה: ההורות הזו מייצרת ילדים שבבגרותם לא מצליחים לטפל בבעיות שלהם."
לתופעה, מתברר, יש שם. - Helicopter parent ובעברית, "הורות מלמעלה," כזו שמרחפת במרחק נגיעה, עושה רוח ומנטרת את הצעדים של הקטנים שלמטה. "ההורים עושים הכל כדי להשקיף על הילדים ולנטר כל תנועה שלהם. לילדים שלנו אין מרחב תמרון כמו שלנו היה, והתוצאות הפסיכולוגית של זה מתחילות להתברר רק עכשיו. הפכנו להיות מגוננים קליניים, שעוקבים אחר הילדים לכל מקום. זה רק עניין של זמן עד שנתקין להם ג'י-פי-אס בתוך הגוף, ואז באמת רמת הדאגה תצא מכל פרופורציה."
אני דווקא מוצאת שקט נפשי בזה שאני יודעת שהילדה זמינה.
"למה צריך לעדכן בכל רגע נתון איפה אתה נמצא ועם מי? הבן שלי, שהוא בחור בן ,18 יצא למחנה בצפון ואשתי התקשרה ב11- בלילה לבדוק שהוא הגיע. הוא לא ענה. במשך חצי שעה היא ניסתה להשיג אותו, רף החרדה עלה ועלה, והוא בסך הכל לא היה בטווח קליטה או שנגמרה לו הסוללה. אלמלא הזמינות הטכנולוגית כל החרדות הללו היו נחסכות."
לא מכירים את החברים של הילדים
גם ד"ר נבון סבור כי הילדים היום נדרשים לפחות מחוייבות ממה שאנו נדרשנו לה כשהיינו בגילם. "לילדים אין מספיק אחריות, כי הם יודעים שבכל רגע נתון הם יכולים לשלוח מסר," הוא טוען וקובל גם על כך שבאשמת הקדמה הטכנולוגית אנחנו כבר לא מכירים את החברים של הילדים שלנו, אלא רק את החיוג המקוצר אליהם בסלולרי. "הפערים הטכנולוגיים הגדילו את הפער בין הדורות. זה לא כמו פעם, שאמא ראתה מי החברים של הילד שלה כי הם באו אליו הביתה. היום החברות היא אינטרנטית ויש חוסר בקרה וחוסר שליטה. גם כשהם מזמינים חברים, הם נכנסים לחדר ומשחקים במחשב. אין אינטראקציה עם ההורים ורובם לא מבינים מה קורה עם הילד ולא מעורבים."
חוסר המעורבות הזה יכול להיגמר רע מאוד כאשר מדובר בחיים המקבילים שהילדים שלנו מנהלים בתוך הרשת, מזהיר ד"ר נבון ומעדכן שכיום גם החלטות על חרם כיתתי עוברות דרך הפייסבוק.
"לפני שלושה שבועות פתחו לילד בכיתה ה' קבוצת חרם בפייסבוק. שמו תמונות, שלחו תגובות, לא ייאמן מה עשו לילד המסכן. זה לקח שלוש שעות עד שהיו מאות משתתפים בקבוצה הזאת. ההורים התקשרו אליי מבוהלים, מה עושים ואיך מטפלים בזה. זה הפך לכלי מסוכן."
מה עם הדברים הטובים, כמו סקייפ, שמאפשר לילד להיות בקשר עם ההורים כשהם בחו"ל?
"סקייפ זה אמצעי נהדר, יש גם וידאו קונפרנס, אז ההורים לא חייבים לטוס לחו"ל לפגישה, אפשר להישאר בבית ולילדים יש איך לתקשר. מצד שני, בגלל שהתקשורת הזו נגישה, אין יותר געגוע ואין מקום לסנטימנטים."
התיאוריות המרחפות באוויר מקוממות את מיכל גולדן, מורה לפיזיקה משפחתית בבית הספר להתפתחות המשפחה. "פערים תמיד היו והשינוי הדיגיטלי פשוט מחדד אותם," אומרת גולדן. "הילדים נמצאים בהתפתחות מחשבתית ואילו אנו עסוקים ברגש. העולם הדיגיטלי לא שינה את המציאות: ילדים תמיד היו יותר מהירים מההורים שלהם, והעולם הדיגיטלי מתאים לילדים כיוון שהוא מדבר בשפה שלהם. הורה שסומך על הילד שלו מנהל איתו קשר טוב וזה לא מה שהופך את הילד לחסר גבולות. לילדים אין סבלנות לספר לי איפה היו ומה עשו, אז SMS זה כלי שעוזר לשמור על קשר, הוא לא משנה את המציאות. אני אוהבת מאוד את העולם הדיגיטלי. הוא מנקה הפרעות שוליות. היום, לדוגמה, הילד קיבל תעודה עם הערה שכתב ידו לא קריא, את מי זה מעניין בכלל? במציאות של היום זו התעסקות בשוליים."
אז מה עושים?
"מנהלים את הקשר עם הילדים בדרכים שטובות להם ולא מחליטים עבורם באילו דרכים להתנהל. אנחנו לא בהכרח יודעים מה טוב בשבילם. הם יודעים מה יש להם להגיד לעולם, הם רואים את הדברים בצורה שונה, וצריך לכבד את זה. אם לא נכבד את הרצונות שלהם, איך הם יהפכו להיות אנשים עצמאיים שמתנהלים ביומיום? אנחנו כהורים צריכים להתאמץ כדי לגדול עם הילדים ולהמציא את עצמנו מחדש גם בדור השלישי."
ומה עם גבולות? עונשים? איך גם בתוך המציאות של התנהלות באמצעות שלט רחוק מפעילים על הילדים את הסמכות ההורית המדוברת כל כך? על עונשים כמו 'ניקח לך את הטלוויזיה' או 'נוציא לך את המחשב מהחדר' גולדן אפילו לא חולמת. "כשאת לוקחת לילד שלך את הטלוויזיה את מעמידה אותו בסיטואציה לא פשוטה," היא אומרת. "לך נדמה שזה חינוכי, אבל את מנתקת אותו מהשיח היומיומי שרלוונטי עבורו."
אני דווקא נוטה להסכים עם גולדן. אולי מפני שהמומחים מערערים על סמכותי כאם, ולמען האמת די מזלזלים בתושייה של הילדים שלי (ושלכם, לצורך העניין,( וגם מפני שהקשוחה הקטנה שלי לא תגיד לי 'אמא אני אוהבת אותך,' אבל אין לה בעיה לשלוח לי אס-אם-אסים של "לאב יו, ביוש" וזה משהו שאני בטוחה שגם אמא שלי היתה מייחלת לו.
"אנחנו חיים באטרף, במרוץ, בסוג של כיבוי שריפות וניסיון לעשות סדר," חותם ד"ר נבון. "במציאות כזו, זה אכזרי לדרוש מילד להיות ילד טבע, כי אתה בעצם משאיר אותו מחוץ לקבוצה, במיוחד כשהסביבה תחרותית והישגית. את יודעת שיש יחידות צבאיות ללוחמה אינטרנטית, כי הצפי הוא שמלחמות יהיו דרך מחשבים. מדינה שלמה תקרוס בגלל שהמערכת החשמלית, הבנקאית וכן הלאה ייפלו"?
ברוכים הבאים לאפוקליפסה עכשיו.