מיומנו של מורה מתחיל: לחנך - או רק ללמד?

"בקרוב אצטרך להכריע האם אשאר במים הרדודים ואלמד במשרה חלקית, או שאקפוץ לעמוקים ואהיה מחנך. ההחלטה תתגבש כשאבין האם אני רואה בים כרישים או דולפינים". יובל סרי מביט לקראת שנת הלימודים תשע"א

משנכנס אדר, מרבים הישראלים לשאול זה את זה (ולא תמיד בשמחה): "נו, אז איפה אתם בליל הסדר?" כאילו שחג הפורים הוא בסך הכל תחנה אחרונה של שמחה לפני המפגשים המשפחתיים המעיקים של פסח. מי יודע? אולי זה מה ששאל מרדכי את המן בכניסה לקניון שושן, והזכיר לו שהוא תקוע עם זרש וההורים שלה – דבר שגרם לו לתפוס קריזה על כל היהודים ולהראות להם מה זה...

 

בכל אופן, בממלכת המורים השאלה הפופולרית יותר בתקופה זו היא: "אז מה אתה עושה בשנה הבאה?" כי זה הזמן שמורים ומורות צריכים להחליט מה יעשו בשנת הלימודים הבאה.

 

בשבילי מדובר בהחלטה מלחיצה. בשנת ההוראה הראשונה שלי היה ברור לי שאינני מעוניין לחנך כיתה אלא להיות מורה מקצועי במשרה חלקית. העדפתי להיכנס למים בזהירות: להרטיב את הגוף בהתחלה ואט אט לצלול. חששתי, שקפיצה למים העמוקים תהיה טראומטית מדי, ותגרום לי לברוח ממערכת החינוך לבלי שוב, כפי שקורה למורים רבים לאחר שנה בתפקיד. אבל עכשיו מדובר על שנת הלימודים הבאה, שנת ההוראה השנייה שלי, ואולי זה הזמן להחליט החלטות אמיצות.

 

כיצד מחליטים על דבר כזה? אני לא בטוח שיש בידיי כל הנתונים לבחור נכון. בימים אלה אני מריץ בראשי את מה שעבר עליי בחצי השנה האחרונה. מנסה להבין, לסכם ולהחליט. ללא ספק, דברים רבים השתנו בתקופה זו: למדתי להתרגש פחות ולקחת דברים בפרופורציה, למדתי שטעיתי כאשר לקחתי על עצמי ללמד מגוון גדול מדי של תחומים ביחס למספר השעות שאני מלמד, דבר התובע ממני שעות רבות של התמודדות עם חומר הלימודים והכנתו. למדתי להשלים עם כך שלכל כיתה יש רף למידה שונה שאליו ניתן להגיע – רף שתלוי בכישורים שלך כמורה, בניסיון (או בחוסר הניסיון) שלך ובהרכב הכיתה.

 

• פרקים נוספים מיומנו של המורה המתחיל

 

למדתי, שמה לעשות, על אף שהייתי רוצה מאוד, נראה שלא אוכל להיראות מפחיד כמו המורה הזו לתנ"ך שעומדת בפתח הכיתה בצלצול, מגלגלת עיניים, וגורמת לתלמידים לשתוק כמו דגים מתחילת השיעור ועד סופו. אני צריך למצוא שיטה אחרת לגרום לתלמידים להיות קשובים אלי וממושמעים – שיטה שתתאים לאופי שלי.

 

למדתי להתענג על רגעים קטנים של אושר, כמו למשל בשבוע שעבר, כאשר בגלל משימה של בית הספר נאלצתי להיעדר משיעור של אחת הכיתות, שמיררה את חיי במשך שבועות רבים. נכנסתי לכיתה בתחילת השיעור, הודעתי להם שלא אהיה איתם בשיעור הקרוב, נתתי להם עבודה עצמית, והשארתי אותם עם המורה שמילאה את מקומי. להפתעתי, הם עשו את העבודה ברצינות רבה ולא היו בעיות משמעת. זו הפעם הראשונה, שהרגשתי כי יש תמורה לאנרגיות הנפשיות הרבות שהשקעתי בכיתה זו. או כמו למשל לפני שבועיים, כאשר עשיתי סקר קצר בכיתה אחרת שאני מלמד, וגיליתי שכחצי מהתלמידים רוצים להמשיך במגמת פיזיקה בשנה הבאה – מקצוע שאותו למדו בראשונה איתי.

רגעים מכוננים ללא ספק.

 

בשבועות הקרובים איאלץ להכריע מה אעשה בשנה הבאה: האם אשאר במים הרדודים או שאצלול אל המים העמוקים, כלומר אחנך כיתה ואהיה מורה במשרה מלאה. נדמה לי, שההחלטה תתגבש, לאחר שאזהה מהן הצלליות שאני רואה בעומק הים: צלליות של כרישים או צלליות של דולפינים.

 

• הכותב הוא מורה למחשבת ישראל ופיזיקה בבי"ס 'זיו' בירושלים. בוגר תכנית 'מלמדים' של מכון הרטמן, פעיל חברתי, ממקימי התנועה הירוקה וחבר הנהגתה