תודות אל.איי

שנים אתם מתאמנים מול המראה על הרגע שבו יקראו בשמכם ותעלו לקבל את האוסקר הנכסף, לבושים שמלת ערב ארוכת שובל או טוקסידו חגיגי. ובכל זאת, ברגע האמת, כולם תמיד אומרים את אותו הדבר, בערך. מבחינתנו, נאומי התודה זכאים לטקס חלוקת פרסים משל עצמם.אז ארגנו אחד: כל הרגעים הכי מרגשים, הקלישאות הכי שחוקות, הפדיחות הכי מביכות, הדמעות, ההשתנקויות ו... טוב התזמורת עולה עלינו, אנחנו חייבים לסיים

אתם לבושים בשמלה או בטוקסידו ששוויים מוערך בעשרות אלפי דולרים. יושבים מתוחים בכיסא בערב הכי חשוב בשנה של תעשיית הקולנוע האמריקאית והעולמית ופתאום קוראים בשמכם. בואו נסגור את הפינה הזאת: הכינו פתק. ה"לא חשבתי שאני אזכה" טוב לשתי שניות ומה תגידו אז?

 

לנאום זכייה מרגש באוסקר יש כמה כללים. הוא חייב להיות מלווה בארשת הפתעה (עיניים פעורות לרווחה, יד מכסה על פה פעור בחוסר אמון), התנשפויות ואסירות תודה. הטקסט צריך לכלול תודות (לא לשכוח להודות למפיק-במאי-בן-בת זוג) נרגשות, סיפור קורע לב על ילדות בחור שומם במערב התיכון של ארצות הברית ומסר מרגש לאומה. ענו על שלושת הכללים האלה ותזכו למקום של כבוד בפנתיאון הנאומים.

איך יגיב לזכייה באוסקר? (צילום: Gettyimages Imagebank)

 

עבור אלה מכם שאוהבים את טקס האוסקר על נאומי התודה כמונו, אספנו את אלה שהרשימו וריגשו אותנו במיוחד - אם בגלל שצייתו לכללים, ואם בגלל שהפרו אותם וגרמו לנו לצחוק, לבכות, להשתומם ולפרגן. אה, ובחרנו זוכים כמובן, כמיטב המסורת.

 

הקלישאות הבלתי נמנעות

בכל טקס יש כמה קלישאות שנאמרות שוב ושוב: "הפה שלי יבש", "הייתי בר מזל", "אין סיכוי שאני מסיים בזמן את הנאום" ו"אני גאה להיות מועמד לצד רשימה כזו של שחקנים" השקרי. כן, עד שזכית הם היו חבורה של בני עוולה, עכשיו הם שחקנים מוכשרים. בסדר.

 

המועמדים בקטגוריית "הקלישאות הבלתי נמנעות" הם:

• ג'וליה רוברטס על "ארין ברוקוביץ'" (2000). "אדון מנצח, תוריד את המקל הקטן שלך, אני לא יודעת מתי אני אהיה כאן שוב" + בונוס על השמלה ההורסת של וינטג' ולנטינו.
• בן אפלק ומאט דיימון על "גוד וויל האנטינג" (1997). "אין סיכוי שאנחנו עושים את זה ב־20 שניות".
• קלינט איסטווד על "הבלתי נסלח" (1992). "הגרון של פצ'ינו היה יבש, שלי ממש יבש" וגם "אני שוכח המון אנשים, כשאתיישב אזכר בכולם".

 

והזוכה היא : ג'וליה רוברטס. כי אנחנו לא רוצים לחשוב מה היה קורה אם היא לא היתה זוכה, כי השמלה שלה הייתה מדהימה וגם האיפור והשיער, כי בערב הזה היא היתה נסיכת הוליווד, ואף אחד לא ידע את זה יותר טוב ממנה.

משפט מפתח: "אני רוצה להודות לכולם ביוניברסל, בעצם לכל מי שפגשתי בחיי".

 

אני לא מאמין!

זכייה של מועמדים שאינם הבחירה המובנת מאליה לאוסקר גוררת הפתעה ושמחה שנהנות מאותנטיות מרגשת שעולה על גדותיה וזולגת אל הקהל.

 

המועמדים בקטגוריית ה"אני לא מאמין שאני זוכה":

• קובה גודינג ג'וניור על "ג'רי מגווייר" (1996). על שמחה ואהבה בלתי נשלטות.
• ג רוברטו בניני על "החיים יפים" (1997). על הקיפוץ מעל כיסאות כמו גודזילה.
• אדריאן ברודי על "הפסנתרן" (2002). על הנשיקה שדפקת להאלי ברי.
• אנה פאקווין על "הפסנתר" (1993). על האלם שבו לקית למשך 20 שניות ארוכות.
• קים בייסינגר על "סודות אל.איי" (1997). על האושר האמיתי והצניעות.

 

והזוכה הוא: קובה גודינג ג'וניור. כי נאום הזכייה שלו, שהתבצע בחציו השני על רקע התזמורת שדחקה בו לרדת מהבמה, היה מיצוי של אושר ואהבה. כי הוא היה כל כך בתוך הרגע ושאג "אני אוהב אתכם" לכל מי שרק נזכר בו ולקהל. כי כל הקהל נסחף ועמד על רגליו מרוב התרגשות. כי ברגע הזה כל העולם אהב אותו בחזרה. כי אף אחד לא תיאר לעצמו שעשר שנים אחר כך הוא יככב ב"נורביט" הזוועתי עם אדי מרפי.

משפט מפתח: "אני אוהב אתכם!"

 

מעוררי ההשראה

האנשים שהצליחו בנאומם הקצר להתרגש, לרגש אותנו לומר לנו משהו על החיים. תודה.

 

המועמדים בקטגוריית מעוררי ההשראה הם:

• לואיז פלטשר על "קן הקוקייה" (1975). בגלל שליוותה חלק מהנאום בתרגום סימולטני לשפת הסימנים כדי שהוריה החירשים הצופים בבית יבינו.
• ראסל קרואו על "גלדיאטור" (2000). בגלל הצניעות של ילד שגדל בחור בפרברי ניו זילנד והיה מספיק אמיץ כדי להאמין ולהעניק השראה.
• ג'ק ניקולסון על "קן הקוקייה" (1975). בגלל שככה, ילדים, נראה קול. בגלל שהודה למרי פיקפורד על כך שהיתה השחקנית הראשונה שקיבלה אחוזים מסרט בכיכובה. גם זה מעורר השראה.
• קים בייסינגר על "סודות אל.איי" (1997). כי אמרה שאם היא יכולה כל אחד יכול וסיימה ב"אבא, זה בשבילך".

והזוכה הוא: ראסל קרואו. אנחנו בעצמנו לא מאמינים שאנחנו מפרגנים לך, אבל מגיע לך. משפט מפתח: "כשאתה גדל בפרברים רגע כזה נראה מטורף, אבל הרגע הזה קשור לילדות הזו. כשאתה גדל בצד הלא נכון של ההזדמנות, חשוב לזכור שזה אפשרי".

מפרגנים לך ראסל. קרואו (AP)

 

תודה שנזכרתם באמת

אלה הם האנשים שהיו צריכים לזכות מזמן ולא זכו, או לחלופין אנשים שהיו מועמדים הרבה פעמים ולא זכו.

 

המועמדים בקטגוריית ה"תודה שנזכרתם, באמת" הם:

• מרטין סקורסזי על "השתולים" (2007). תגידו, אתם מפגרים? "השור הזועם"? "נהג מונית"? "עידן התמימות"? כלום?
• סטיבן ספילברג על "רשימת שינדלר" (1994). על "אי.טי" לא הגיע לו? היה ממש דחוף לתת ל"גנדי" לזכות?
• קייט ווינסלט על "נער קריאה" (2009). מסכנה, זו מועמדות חמישית.
• אל פצ'ינו על "ניחוח אשה" (1992). כי העבודה שלו ב"הסנדק", "אחר צהריים של פורענות" ו"פני צלקת" היתה בינונית.
• שירלי מקליין על "תנאים של חיבה" (1983). היא סיימה את נאומה ב"מגיע לי". מלכה.

 

והזוכה הוא: מרטין סקורסזי. כי אם הוא לא היה זוכה זה היה אסון. כי אוהבי קולנוע בכל העולם נשמו לרווחה. כי ג'ורג' לוקאס, פרנסיס פורד קופולה וסטיבן ספילברג התאגדו כדי להעניק לו את הפרס, כי הוא עצמו כל כך התרגש, כי הוא אוהב קולנוע אמיתי ובשבילו זה קסום להיות ברשימה אחת עם במאים שהוא מעריץ כמו היצ'קוק וססיל בי דה מיל.

משפט מפתח: "במשך השנים אנשים כל הזמן אמרו לי שאני צריך לזכות. בתור לרופא, במעליות".

יש מגיע באוסקר. סקורסזי (צילום: Gettyimages Imagebank)

 

המביכים

זוכים רבים ניצלו את המעמד כדי להראות לכולנו שאינם כל כך מוצלחwים ללא תסריט, בימוי ועריכה. ככה, בנטורל, הם לא משהו. טוב, אולי אנחנו קצת ציניים.

 

המועמדים בקטגוריית הנאומים המביכים הם:

• סאלי פילד על "נורמה ריי" (1979). על ה"אתם אוהבים אותי, אתם באמת אוהבים אותי". אה... עכשיו קצת פחות.
• ג'יימס קמרון על "טיטאניק" (1997). על "אני מלך העולם". לא, אתה לא, אתה רק הבמאי הכי רווחי בהיסטוריה.
• טום הנקס על "פילדלפיה" (1993). בגלל שהוציא מהארון את המורה שלו מהתיכון באמצע הנאום.
• האלי ברי על "מונסטר בול" (2001). בגלל הבכי הבלתי נשלט. אירוע כזה מכונן - השחקנית השחורה הראשונה הזוכה באוסקר - היה יכול להיעזר בקצת אצילות טבעית.

 

והזוכה הוא: ג'יימס קמרון. כי האגו שלו נחשף בקלקלתו, ואף אחד לא אוהב לראות את מי שההצלחה עלתה לו לראש. אבל בעיקר בגלל שהשנה, כשזכה בגלובוס הזהב על "אווטאר" אמר בנאום הזכייה שלו (וציטט מהסרט): "אתם אחיי ואחיותיי, אני רואה אתכם". נראה שעבר תהליך, הבחור. פחות אגו, יותר "כולנו אחד". לא רע!

משפט מפתח: כאמור, "אני מלך העולם!". 

למה לא פוליטיקה עכשיו? הופמן (צילום: Gettyimages Imagebank)

 

הפוליטיים

תמיד ייצאו אלה שיבחרו למנף את זכייתם וינסו להעביר מסר פוליטי.

 

המועמדים בקטגוריית הנאום הפוליטי הם:

• מרלון ברנדו על "הסנדק" (1972). על ששלח שחקנית אינדיאנית לקחת את הפרס במקומו כמחאה על מצב האינדיאנים בארצות הברית.
• דסטין לאנס בלאק על התסריט ל"מילק" (2008). על נאום זכייה גאה במיוחד.
• ונסה רדגרייב על "ג'וליה" (1977). על הנאום שבו מתחה ביקורת על קומץ "בריונים ציונים".
• דסטין הופמן על "קרמר נגד קרמר" (1979). על נאום התמיכה בפרס ובטקס עצמו.

 

והזוכה הוא: דסטין הופמן. בשנות ה־70 האוסקר היה אירוע לא נכון פוליטית, ורבים מהשחקנים והבמאים התנכרו לו בתואנה שהוא ראוותני ומביך. למעשה, באותה שנה רק שניים מחמשת המועמדים בקטגוריית פרס השחקן הגיעו לטקס. הופמן, שזכה בקטגוריה, הסביר בצניעות אמיתית למה היה בעבר נגד הטקס, למה שינה את דעתו ואמר שזו זכות לעבוד ולהיות חלק מקהילה אמנותית. נאומו ועצם קבלת הפרס עזרו להפוך את האוסקר ללגיטימי.

משפט מפתח: "תודה לאמי ולאבי שלא השתמשו באמצעי מניעה".