"אמא, תרגיעי": איך מתמודדים עם החוצפה?

מילדים מתוקים ומנומסים, שצמודים לסינר של אמא - הופכים ילדינו יום אחד למתבגרים אגרסיביים וחצופים. מלי גרין, אמא לעשרה, בהיכרות ראשונה, ובכלל לא נעימה, עם גיל ההתבגרות

"הבן שלי התחצף אלי אתמול", השיחות שלי ושל חברתי מטפסות שלב. עלינו בסולם. רציתי מיד לענות לה "גם הבן שלי", לספר לה על התקרית שאירעה אתמול אצלי בבית, זו שזעזעה אותי והעבירה אותי לשלב חדש בהורות, אבל התביישתי. חיכיתי שקודם היא תספר.

 

"תשמעי מה קרה", היא היתה נסערת. "הוא ביקש שנחבר את המחשב שלו לאינטרנט והודעתי לו באופן חד משמעי שאין על מה לדבר. אז הוא הישיר אלי מבט של חוצפן בן שלוש-עשרה והתיז: "אמא, את צבועה. למה לך יש אנטרנט?"

 

"איך אתה משווה?" נגררתי למגרש הוויכוחים, למקום שמאחורי הקו האדום. "אני אישה בוגרת, שיודעת להישמר ובנוסף, אני זקוקה לאינטרנט לצרכי עבודה".

 

בנה ממש לא התרגש והטיח: "בעיני זו צביעות. למה לי את לא מרשה?" הקשבתי לדבריה של חברתי ובעיני רוחי ראיתי את הבן שלה - החביב, המנומס, ילד טוב ירושלים. הגם בארזים נפלה החוצפה? האם מדובר בגזירה שלא ניתן למנוע?

 

"נחרדתי. כמעט פרצתי בבכי", היא המשיכה לספר ובו זמנית גרמה לי לכאב בטן. הבנתי אותה מאוד. "מצאתי את עצמי ממשיכה להסביר לו שיש דברים שלמבוגרים מותר ולילדים אסור" היא המשיכה לספר לי בזעזוע. "כאן התחיל דיון ארוך שהסתיים בטריקת דלת של המתבגר ומאז אני מרגישה חוסר אונים".

 

"איך אתה מעז?"

בדיוק את אותו חוסר אונים גם אני הרגשתי אתמול, כשבני הבכור התיז לעברי בקול של מתבגר זועם שהחליט לחנך את הוריו: "אמא, תרגיעי!"

 

זה קרה אחרי שהבעתי כעס בקול רם על מצב חדר הבנים, שנראה כמו אחרי קרב, שעות ספורות לאחר שעמלתי לסדר אותו בשבילם. "איך אתה מדבר ככה לאמא שלך?" שמעתי את הד קולי וראיתי גם את המבט החוצפני הזה שמאפיין את גיל ההתבגרות. "איך אתה מעז להתחצף?"

 

"האם הדור שלנו הפך לחוצפן יותר?" היא שואלת אותי וממשיכה: "תגידי, היית מרשה לילד שלך לשוטט באינטרנט? מה הייתי צריכה לענות לו?"

 

"כן, אין ספק. משהו בזוהר של הסמכות ההורית התערער. נוצר מצב בו הילד משווה את עצמו להורה", ניסיתי לענות לה על ראשון ראשון. "וכך קורה שהילדים נוטלים לעצמם חירות להרגיש שמותר להם להעיר להורים ולהתחצף אליהם.

 

"ולא, אין לילדים שלי, גם לא לבן החמש עשרה או הארבע עשרה והשלוש עשרה גישה לאינטרנט. הוא נעול על ידי סיסמא מסובכת המוחלפת בתדירות. לטעמנו, הנערים והילדים אינם בוגרים מספיק כדי לשוטט להם ברחבי הרשת וראי הוכחה מהמקרים האחרונים שצצים ועולים חדשות לבקרים".

  

המשכנו לדבר, הרגעתי אותה והיא אותי. כן, בסוף גם אני סיפרתי לה (צרת רבים חצי נחמה) על ההיכרות החדשה שלי עם החוצפה. החוצפה המסמלת את נפילת החומות ההוריות שפעם היו שוות משהו.

 

"גם אני הייתי חצופה"

מאז שפלשו לביתי הדיירים החדשים - המתבגרים - אני מנסה מדי פעם לעצום את עיני ולחזור אחורנית - איך אני הייתי באותן שנים? מה חשבתי, מה הרגשתי ובעיקר - איך התנהגתי. כן, גם אני הייתי חצופה.

 

יום אחד הוצאתי מסל הכביסה הנקייה חולצה שלי, חדשה, שהיתה מאוד יקרה לי. גיליתי שהיא הפכה לאפורה, כי השתרבבה לאמא שלי לסל הלא נכון. "אמא, את לא יודעת לכבס!" הטחתי בה. הייתי בטוחה שאני יודעת יותר טוב ממנה איך מנהלים דברים. ניסיתי להסביר לה והיא שתקה.

 

ואז אבא שלי ניגש אלי ואמר: "עד כאן, גברת צעירה!" הוא לקח את החולצה מהיד שלי והשליך אותה הרחק, על הספה שבקצה החדר. "תקשיבי לי טוב, מלי! לא משנה אם אמא שלך יודעת לכבס או לא. לא משנה אם היא מבינה אותך או לא. את הבת שלה והיא אמא שלך ולכן את לא מתחצפת אליה יותר! זה ברור לך?"

 

וכן, פתאום זה היה ברור לי. הוא הציב בפני גבול, תמרור מאוד ברור, כי הוא ידע שאני צריכה ללמוד בדרכי שלי שגם מבוגרים טועים או עושים דברים שלא מקובלים על הילדים ועדיין אסור לי להתחצף או לפגוע בכבודם של אבא ואמא.

 

פקחתי את העיניים וידעתי בדיוק מה אני הולכת לעשות. "שימי, בוא הנה", קראתי לבכור שלי והוא התייצב. בסך הכל ילד טוב ומתוק. "תקשיב טוב, שימי. לא משנה מה אתה חושב עלי ולא משנה איך אני מנהלת דברים בבית הזה. אתה לא מתחצף אלי יותר! אני אמא שלך ומבקשת שתדבר רק בכבוד ובדרך ארץ ויהי מה. זה ברור?"

 

והלא יאומן קרה. הוא אפילו לא ניסה להתווכח. ייתכן אפילו שהוא שמח באותו הרגע על הגבול שהצבתי לו. "בסדר, אמא", אמר ואני רצתי לספר לפרטנר על השיעור החדש שלמדתי. אגב, אל הפרטנר אף אחד לא מעז להתחצף. מנהל בית ספר או לא?

 

מלי גרין, סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס עשרה, מחברת הספר "אמא. קום" והספר החדש: "חיפשתי אותך" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם". לאתר הבית של מלי גרין לחצו כאן.

 

• לכל הטורים של מלי גרין