בחירתה של אסתי

"אולי אלה היו המילים הלא מתנצלות שלה. אבל אחריהן הלכנו יחד אל השירותים ושם בטקסיות נקרעה אריזת האלומיניום והכדורים הקטנטנים, סלע קיומנו הנשי מאז שנות ה-60, צנחו בפלופ קטן למים, והודחו בהחלטיות; היתה שם אישה עם בחירה. ולמה אני, לא הייתי מסוגלת לכבד אותה"?

"מחר זה יום האישה הבינלאומי", אמרתי לשכנה לספסל בגינה. "ומה זה אומר?", היא דווקא מתעניינת. "אהה", התחלתי להתפתל, "שמעלים למודעות את זכויות הנשים וכל זה" - התגמגמו לי המילים החוצה. "למשל?" - העקשנית לא ויתרה, "למחות על כך שנשים מרוויחות פחות מגברים", העזתי. "טוב אצלנו אני מרוויחה יותר", היא סגרה את העסק במשפט אחד.

 

"יש עוד משהו ביום הנשים הזה?", התריסה. "על החופש של האישה לבחור איך היא רוצה לחיות את חייה", שיחררתי את החיה הפמיניסטית לחופשי. "נו, כולנו בוחרות, בדרך כזאת או אחרת. הבעיה שלא תמיד אנשים שאמורים להיות 'פלורליסטים ובעלי ראש פתוח', מכבדים את הבחירה", ענתה לי בנימה פילוסופית סתומה. אמירה כבדת משקל, עבור ספסל גינה ליד מגלשה אדומה.

 

ניצולות שלא מחפשות הצלה

גם כשטיגנתי חביתה לגדול וערבבתי דייסה לקטן, הסתובבו להן התהיות בראש. נזכרו במקרה ההוא לפני שנה . מבקשות ממני לשקול שנית את ההתעטפות החביבה עליי בטענות הקיפוח הנשי-חרדי כשמיכה ישנה ואהובה.

 

המגזר, מטבעו השתקני והמופנם מספק כר נרחב לארגוני הנשים למיניהם, הששות להציל את האומללות מציפורני הוולדנות, מהתכנסות במרחב המשפחתי והקהילתי, מבחירות קריירה בינוניות ומטה. כה דבקות הן במטרתן, עד שבלי משים שכחו, כי לעיתים "הניצולות", לא מחפשות הצלה - הן חיות כך מבחירה.

 

שנים, אודה על חטא. הייתי בין המביטות ברחמים על ההיא שמפרנסת את בעלה. גיחכתי נוכח המטומטמת שילדה את השביעי ומתמרנת בצפיפות בין ילדים והישרדות. לא יודעת אם ליבי יצא יותר אל הילדים שלוח תורניות שטיפת הכלים נתלה בגאווה על המקרר המתפקע מלֶבֶּן. או על אם מותשת שהמתוקים היחידים שיטעמו ילדה במהלך השבוע היו מעשה כפה המיובלת מעבודה. "אכן אשת חייל", הייתי ממלמלת לעצמי בגיחוך, על המסכנה שהפכה לשפחה בביתה שלה.

 

בחירת לבה

יום אחד, זה השתנה: שיחה על רופא נשים מומלץ ורמיזה עדינה על כך שיש מחשבה על ילד שמיני הוציאו ממני כל קורטוב של ריחוק ונימוסיות. באמצע מטבח הפורמייקה הקטן מצאתי את עצמי צורחת עליה בזעם שלא ידעתי שגר בי. "את לא נורמאלית!" שאגתי. "הרב שאת כל כך מעריצה אמר בעצמו שגלולות זה בסדר גמור. מה את רוצה שידחוף לך אותן בכוח לגרון? את הורסת לעצמך את החיים!", קינחתי בדרמאטיות.

 

אך לפני שהספקתי להמשיך בנאום חוצב להבות, היא דחפה לי כוס מים לידיים. ואמרה בשקט: "טלי זו הבחירה שלי. למה את לא מכבדת את הבחירה שלי?".

 

אולי זה המים, אולי המילים השקטות והלא מתנצלות שלה. אבל אחריהן הלכנו ביחד אל השירותים שם בטקסיות נקרעה אריזת האלומיניום והכדורים הקטנטנים, סלע קיומנו הנשי מאז שנות השישים, צנחו בפלופ קטן וחסר רושם אל המים, שם הודחו בהחלטיות. עם יד על הלב, לא היה שם שום רב מחמיר. גם לא רבנית חובבת ביציות. היתה שם רק אישה עם בחירה. ולמה אני, לא הייתי מסוגלת לכבד אותה?

 

הכדורים לאסלה, גם השיפוטיות

מאז אותו רגע מכונן בתא שירותים, גמרתי עם השיפוטיות. מאגרי "אני יודעת טוב יותר" בכל הנוגע לבחירות של אחיותיי למגדר נוקזו. אין הרמת גבה על ההיא מהספסל, שבחרה לעבוד בהייטק ולפרנס את בעלה. אין קושיה על חברה שבחרה הריונות על בסיס שנתי עם תזה בביולוגיה. מאז, אנטנות הבחירה מזדקפות בהתראה על כל מקרה של ספק קורבנות, ספק החלטה לא פופולארית, דורשות ממני לערוך בירור יסודי בטרם תתקבל הכרעה בעניין.

 

שלא תבינו לא נכון, למרות הרנסנס האקדמי לו זכתה בשנים האחרונות החברה החרדית

, והיכולת לקבל חריגות ושוני - הקונפורמיות חזקה, קורבנות של כפיה עדיין מהלכות שם. מזינות את הצורך לרחם, להושיט יד, למחות ולהטיל דופי. אך היכולת להבדיל אותן מבין הרוב שבחרו בדעה צלולה את דרכן בחיים קשה או תמוה ככל שתהיה, היא המפתח להבנת המגזר - מגדר כולו.

 

עד שאחיותינו הפמיניסטיות ישכילו לקבל גם בחירות שלא מתיישבות עם תפיסת עולמן, ימשיכו שני המחנות לראות אחד בשנייה אויבת. עד אז הרבה מים בהרבה אסלות יודחו בסוד, עם תוצאות המהפכה ההיא.