כשאני הייתי בגילם, היינו נוסעים לפסטיבל ערד, מעשנים סיגריות וצועקים בלהט "אנחנו דור מזוין" עם אביב גפן. הרגשנו שאנחנו חיים על הקצה, הרגשנו כאילו אנחנו דופקים את כל העולם, הרגשנו כאילו אנחנו רוקדים על הגבולות שהכתיבו לנו המבוגרים. מדי פעם אף העזנו לשלוח רגל מעבר לגבול.
הזמנים השתנו. כבר לא נותרו גבולות לחצות שכן כל הגבולות האפשריים נחצו ברחוב, בטלוויזיה, באינטרנט. כבר לא צריך לדמיין כל מיני דברים, אפשר פשוט להקיש בגוגל את הרעיון הכי פרוע ולגלות שמישהו כבר מימש אותו, ובמצב בו כל הפירות מעץ הדעת טוב ורע נאכלו וכל הגבולות נחצו, ישנם נערים שרק מחפשים לשאוף גז מזגנים - כי את כל השאר הם כבר ניסו - ולקפוץ מגג בית הספר אל מעבר לגבולות, אל הלא-נודע – לראות מה מחכה להם שם.
המקרים שמגיעים לתקשורת הם רק הקשים ביותר. ביום-יום הבית ספרי יש עוד עשרות מקרים שנשארים בחצר בית הספר. כל מורה יודע זאת. בכל מפגש של מורים שמדברים על אלימות התלמידים, עולים סיפורים קשים: תלמיד שהוכה עד שאושפז, תלמידה שזרקה כסא על מורה ומקרי אלימות אחרים שהושתקו מחשש שההורים ישמעו ויעבירו את ילדיהם לבית הספר הפרטי הקרוב ביותר, או מחשש שהמקומונים יעוטו על הסיפור וירסקו את תדמיתו של בית הספר.
אך באחרונה מתברר שכבר אין מדינה ל"אהבה". המקרים האחרונים מלמדים אותנו, שהאלימות יכולה להימצא בכל מקום ולהכיל מספר דו-ספרתי של משתתפים: במקלט בצפון תל אביב, בבית באשדוד, אצל ילדים בני עשר או בני 16, בשכבות סוציו-אקונומיות מבוססות יותר או מבוססות פחות, אצל תלמידים "נורמטיביים" שלא סובלים מטראומות ילדות. וזה מתסכל. חשבנו שיש חוקיות בדברים הללו אך המציאות טפחה על פנינו ועתה אנה אנו באים?
ובכן, אסור להגיב בהיסטריה. אסור לחשוב שיש פתרון חד ומהיר ולהאמין שאם רק ננקוט במספר מסוים של צעדים המצב ישתנה. הבעיה הרבה יותר עמוקה.
מספיק להסתובב במסדרונות בית הספר ולשמוע ששיחות היום של התלמידים עוסקות רק בגיבורי התרבות החדשים: דיירי האח הגדול, הרווק ושאר כוכבי ריאליטי מגוחכים. לא פעם ולא פעמיים, כאשר עלו בשיעור דילמות ערכיות, הדוגמאות היחידות שהם ידעו להעלות הגיעו מכתלי הווילה בנווה-אילן, ממנה הם ממאנים להיפרד גם כשדייריה כבר עשו זאת.
לא רק בגיבורי התרבות של הילדים מדובר. לפי אחוזי הרייטינג והשיחות ברחוב – אלו גיבורי התרבות של כולנו – ללא הבדל דת, גזע, גיל ומין. אם החינוך הוא בין השאר פעולה ערכית המכוונת לעיצוב של בני אדם על פי דגם של אדם וחברה רצויים, הרי שלנסות לשכנע את התלמידים שיש משהו גדול יותר מאלירז שכולנו חיים בשבילו - הופך למשימה לא פשוטה.
ברור שהמקור לאלימות המחרידה שמרעידה אותנו בתקופה האחרונה הוא לא תוכניות הריאליטי. זה יהיה מגוחך לטעון זאת, אבל הן בוודאי מצביעות על חלק מהבעיה.
נוער מטבעו הוא בעל אנרגיות מרדניות, ביקורתיות ורדיקליות המחפשות אפשרות לתעל אותן. נוער מטבעו עסוק בשאלות הזהות והמשמעות של החיים ומעוניין להירתם למטרות נעלות. כשמטרות אלו נפקדות, הנוער מציב לעצמו אתגרים חלופיים.
כדי לייצר לחץ חברתי בקרב הנוער, שיחזיר לשוליים את המנהיגים השליליים שלו, צריך לקחת נשימה עמוקה ולהחליט שנכנסים לתהליך ארוך, תהליך שדורש התגייסות של כולם: הורים, מורים ותלמידים.
שיחות רבות יותר עם התלמידים, מעקב צמוד של ההורים ומפגשים תדירים יותר בין הורים למורים, החמרת הענישה, תלבושת אחידה וחוקי משמעת אחרים הם רק חלק מהפתרון אך צריך לעשות הרבה יותר מזה כדי לשנות באופן משמעותי את המצב.
כולנו, הורים ומורים, צריכים להיות החלילן מהמלין ולגרום לתלמידים להאמין שאנחנו יודעים לאן אנו מובילים אותם. ויש דרכים מעשיות לעשות זאת. פיתוח מערכת ערכים ומטרות חינוכיות ברורות וחדשות למערכת החינוך, כפי שטוען מזה זמן רב ד"ר אמנון כרמון הוא הצעד הראשון.
טיפוח ופיתוח מועצות התלמידים, עידוד אקטיביזם, מעורבות חברתית ופוליטית בבתי הספר הם צעדים נוספים. עובדה שכשעושים זאת התלמידים מתגייסים. יעיד על כך מאבק המורים האחרון שבו לקחו חלק תלמידים רבים.
נשמע מיושן? נשמע בלתי אפשרי? מספיק להתבונן בפריחת המכינות הקדם צבאיות ובפריחת קבוצות הש"שינים (שנות השירות) כדי להבין שהאנרגיות קיימות. זה עבד פעמים רבות בהיסטוריה – זה יכול לעבוד גם עכשיו. אולי אז יבינו בני הנוער את המשמעות האמיתית של קבלת אחריות על עצמם וסביבתם ויתחילו להתנהג בהתאם.