שרה דובליל החליטה שבעלה כבר לא מה שהיה

רק חודשים מספר קודם לכן חידשה את הקשר עם מי שהיה ידידה בשנותיהם הרחוקות, עמוס כהן. עמוס כהן היה כמו דגל אדום לעיניו של משה דובליל, שהצליח במשך שנים ארוכות לדכא כל אזכור של שמו. הפר באמצע מגרש הגולף היה הקש ששבר את גב הגמל, מבחינתו. סיפור לתחילת השבוע

במגרש הגולף עמד פר ולא הסכים לזוז.

 

משה דובליל, שהיה אחראי באותו אחר צהריים על השכרת משטחי הדשא, הגיע בעצמו כדי לראות את הפר, אחרי שסירב להאמין כי מדובר בעובדה קיימת ולא במתיחה.

 

"מי הכניס את הדבר הזה לכאן?" שאל דובליל. וצדיק, שְרָץ כל הדרך למשרדים כדי לספר לבוס שלו על הפר ולא הצליח להפסיק לצחוק, אמר לו שכנראה הפר הזה הגיע לשם בעצמו.

 

"הוא לא יכול לעמוד כאן", צעק דובליל וידע למה. בזמן האחרון התרבו המקרים המוזרים במגרש הגולף, כמו למשל חבית של דלק שנשפכה באזור החנייה ועמוד תאורה שנפל ליד חור מספר 8 ורק בנס לא גרם לאחד מהשחקנים שהיו אותה שעה על המגרש לקפד את חייו. הפר היה, אם אפשר להשתמש בביטוי שעשוי להגדיש מעט מעולם החי, הקש ששבר את גב הגמל. ומשה דובליל היה הגמל.

 

"אני רוצה שתוציא אותו, מהר", התפרץ דובליל, כאילו לצדיק היתה תשובה איך מזיזים פר.

 

צדיק אמנם היה שרת מוכשר, וניקה את הרצפות בשירותים ובחדרי המנהלה ביעילות ובמהירות, אבל בענייני בעלי חיים, לא רק שהיה לו ידע מועט - הוא גם נמנע מהם מספיק כדי לפתח פחד מסוים מנוכחותם.

 

"אפשר להפחיד אותו עם מגב וסמרטוט", הציע צדיק.

 

"לי לא איכפת איך", הניף דובליל את ידיו מול הפר ואז נרתע כשזה עשה צעד אחד לעברו. "שלא יהיה פה בעוד שעה".

 

דובליל עשה את הדרך בחזרה למשרדים, מניע את ידיו והולך בצעדים גדולים, כמו מוחא מחאה שאין בה תועלת. צדיק כבר היה מבוגר מכדי להתרשם מכעסו האמיתי או המעושה של הבוס, שנולד שנה אחת בדיוק אחריו. ממילא חיכה ליום שיסיים את עבודתו במגרשי הגולף ויחזור לביתו, לאשתו, אל הספרים והעיתונים, אל שעות ההאזנה המשותפת למוזיקה הישנה עם השכן המשותף לו ולמשפחת דובליל, ואל נגינת החליל של השכן. דובליל בכל זאת נזקק למחאה, כדי להזכיר, לעצמו יותר מלכל אחד אחר, עד כמה איבד מהכבוד שלו בשנה האחרונה.

 

הנה, למשל, אשתו. שרה דובליל. היא החליטה שבעלה כבר לא מה שהיה, ורק חודשים מספר קודם לכן חידשה את הקשר עם מי שהיה ידידה בשנותיהם הרחוקות, עמוס כהן. עמוס כהן היה כמו דגל אדום לעיניו של משה דובליל, שהצליח במשך שנים ארוכות לדכא כל אזכור של שמו. בכל פעם שהיתה שרה מזכירה איזה "מעשה שובבות", לדבריה, שהיה לה עם החבר'ה של פעם ועם עמוס כהן בראשם, היה משה דובליל מהסה אותה או מגביה את צליל המוזיקה או יוצא לדרבן את השכן להתחיל מוקדם יותר את נגינת החליל של שעת בין הערביים. הוא באמת שנא שהיא עשתה את זה. והיא הפסיקה. עם השנים הזכירה את עמוס כהן פחות ופחות, למרות שמעולם לא הפסיק להיות חלק מאוצר זכרונות נעוריה ובגרותה המוקדמים. עד לשנה האחרונה. השנה שבה בעלה הזדקן בבת אחת, בצבע שערות ראשו, בעור פניו, אפילו במסת הגוף. משה דובליל הפך בתוך שנה אחת לזקן כחוש.

 

ועמוס כהן חזר.

 

היא נראתה כפרח שמישהו הקפיד על צמיחתו, יום אחר יום

אולי המלים "זקן כחוש" אינן מדייקות עם משה דובליל, כי בעוד רגליו וידיו הצטמקו עד מאוד וגם צווארו הפך צר יותר, מכווץ, הלכה בטנו ותפחה. אבל שרה, שמעולם לא ראתה את בעלה בצורה כזאת, התחילה להביט בו באופן שלא הביטה בו קודם. נכון, היא עדיין אהבה אותו ושמרה לו אמונים, אבל גם הוא וגם היא ידעו, שלקראת שנתו ה-64 זזה האדמה, ונעו השמיים, והתעבו העננים והתרבו, ואין לדעת מה יהיה מזג האוויר או מצב הרוח שיפקוד אותם בימים שעתידים לבוא. היא הרי נראתה כפרח שמישהו הקפיד על צמיחתו, יום אחר יום.

 

ומי אם לא משה דובליל דאג להשקות אותה כל השנים?

 

בשש בערב, שעתיים אחרי תום האולטימטום שהציב משה דובליל לצדיק השרת, עדיין עמד הפר פחות או יותר באותה חלקת דשא בה עמד קודם. משה דובליל הציץ מחלונו, כפי שעשה פעמים רבות במהלך שעות אחר הצהריים והערב, וניסה לטכס עצה עם עצמו איך להיפטר מהפר. זאת היתה יכולה להיות שאלה בעלת משקל פחוּת אלמלא היתה אמורה להיערך באותו ערב מסיבה פרטית לכבוד מנהל בית הספר לגולף שאליו רצה משה דובליל להסתפח, כדי לשפר את משכורתו. דובליל, דובליל הזקן, חשב שאם יגלו שלא הצליח לסלק את הפר במשך כל אותו אחר צהריים, ובכך נגרמה השבתת פעילות ונזק כלכלי מסוים, לא יוסיף הדבר נקודות למועמדות שהציג לתפקיד סגן מנהל בית הספר לגולף. הוא ראה בפר את אויבו הישיר. המכשול האחרון שעומד בינו לבין הג'וב החדש, וזאת לאחר שהצליח להסיר כמה מכשולים מעיקים בדרך.

 

הוא יצא ונעמד בפתח המשרדים. צדיק ישב לצדו של הפר ודיבר אליו. מתוך עיניו של דובליל נראו שני אלה עייפים זה מזה. הפר לא זז.

 

בגיל 64 קיווה משה דובליל להיות אחד שאין לו דאגות. מוזר איך אותן הדאגות שפקדו אותו בהיותו בן 20, בן 35, בן 48... אותן הדאגות, כמו למשל, האם האהבה שלו לשרה דובליל תמשיך ותדלק כנר שמאיר את חשכת הבלתי ידוע, או אולי תכבה תחת מגע ידיו של איש אחר, הציקו לו באותה מידה - ולפעמים אף הגביהו עוף. והיא, שרה, הרי היתה אחת כזאת שתמיד חיזרו אחריה, בכל גיל ובכל שעה של היום.

 

כן, גם משה דובליל גילה סימנים של עייפות.

 

הוא צעד לעבר הפר והשרת שהביטו זה בעיניו של זה ולא נואשו למרות עייפותם. כשהגיע אליהם הרים את ידיו ונופף לפר. הפר גילה אדישות של חיה שכבר ראתה הכל בחייה, עיפעף מעל עיניו הגדולות ולא עשה דבר מלבד ללחך את שפתיו ולחשוב מחשבות שאין איש מבין.

 

דובליל התחיל לצעוק. בפעם הראשונה מזה זמן נהנה צדיק לראות את הבוס שלו צועק, ולא עליו. הוא הקיף את הפר וצעק מכל כיוון. "תסתלק", צרח, והוסיף משפטים שחלקם היו מורכבים מדי בשביל פר שאיבד את כוחו באמצע מגרש גולף. כך למשל הודיע משה דובליל לפר כי נמאס לו שכל הזמן משהו רוכב לו על הגב. על החיים. שהגיע הזמן שלו לנוח. שאי אפשר שכל יום משהו אחר יפול עליו.

 

הוא לא המציא דברים, כי באמת שנפלו עליו עוד ועוד דברים, ומשה דובליל לא ידע מה עוד הכין לו היקום. פר בשטח המסיבה שעוד שעות מעטות תתחיל, זה הרי כבר היה יותר מדי לעצביו המתוחים.

 

אשתו של משה, שרה דובליל, הופיעה באופן מפתיע בחצר המשרדים. צדיק ראה אותה מיד, היא היתה האשה היחידה שהלכה גם בחורף וגם בקיץ עם מטריה לבנה שעליה הודפסו כלניות, פעם קוראת לה בשמה ופעם מכנה אותה "שמשיה פרחונית". טיפות הגשם הקלות שבישרו על מותו של הקיץ החלו יורדות על שני הגברים והפר, ולאף לא אחד מהם היה המראה של האשה שהביאה במו מטרייתה את הגשם המוזר. משה דובליל סימן לאשתו לבוא לקראתם, והיא החלה עושה את הדרך על הדשא ההולך ונרטב.

 

המשך: אחרי 40 שנות נישואים אמרה - "החלטתי להתגרש"