אחרי 40 שנות נישואים אמרה: "רוצה להתגרש"
משה דובליל לא שמע את מילותיה של אשתו. הן רק עברו מול פניו, הגבירו את זעמו. הוא ביקש ממנה את המטריה הפרחונית וסגר אותה, ובגשם שעדיין היה דק ומרגיז כיוון את חוד המטריה אל גופו של הפר והתקרב אליו. הוא עמד לנעוץ את המטרייה כמו כידון בגופו של היצור הגדול. סוף הסיפור
בחלק הראשון: שרה דובליל החליטה שבעלה כבר לא מה שהיה, ורק חודשים מספר קודם לכן חידשה את הקשר עם ידיד נעוריה, עמוס כהן. משה דובליל מנסה לסלק פר שנתקע במגרש הגולף, כשלפתע מופיעה שם שרה, עם מטריה פרחונית.
חמש דקות שלמות נדרשו לשרה דובליל כדי לעבור את 100 או 150 המטרים שבין חצר המשרדים והעמק המלאכותי שבו עמדו השלושה. כשהגיעה, מתנשמת וזוהרת תחת דוק של טיפות שפגעו בפניה, חייכה אל צדיק באופן הצנוע ביותר ואז כיוונה את מבטה אל בעלה מזה ארבעה עשורים ואמרה לו, "החלטתי להתגרש".
משה דובליל לא שמע את מילותיה של אשתו. הן רק עברו מול פניו, הגבירו את זעמו. הוא ביקש ממנה את המטריה הפרחונית ואז סגר אותה, ובגשם שעדיין היה דק, דק ומרגיז, כיוון את חוד המטרייה אל גופו של הפר והתקרב אליו. הוא עמד לנעוץ את המטריה כמו היתה כידון, בגופו של היצור הגדול. והצליח. פעם אחת. או כמעט שהצליח. החוד לא ננעץ בבשר יותר מאשר סנטימטר או שניים, והפר קפץ על רגליו, סובב את גופו העצום והישיר את ראשו אל התוקף, אמד את המרחק ביניהם וחישב את האפשרויות שעמדו לפניו. הוא עמד לתקוף.
הוא ידע שהגיע הקרב של חייו, מבלי שקיבל התראה
צדיק ושרה דובליל התרחקו כי ראו את מה שכל אחד היה רואה אילו עמד שם, בעמק המדושא. הם ראו שהפר עומד להרוג את משה דובליל. אבל משה דובליל לא נרתע. הוא ידע שהגיע הקרב של חייו, לפתע, מבלי שקיבל על כך התראה או סימן.
או שהיו סימנים שלא הבחין בהם.
כן, לאורך השנים היו סימנים שמשהו כזה יקרה. משהו כמו שאשתו תתגרש ממנו ותלך לגור, בשנותיה המאוחרות, עם האיש שלבה לא ידע כיצד להפסיק ולאהוב.
משה כיוון את חוד המטריה אל בין עיניו של הפר. הוא לא ידע אם עליו להשליך אותו, כדי להניס את הפר ולהרוויח מרחק נוסף ממנו, או לשמור את החנית המאולתרת בין ידיו, כי בלעדיה יהיה חשוף לגורלו, כשם שנחשפו עכשיו חיי האהבה השקריים שבתוכם חי. ידיו הזיעו וגופו נחלש. הוא ביקש כוח, אבל לא גופו ולא בוראו לא נתנו לו את הכוח הדרוש. פיק הברכיים שאחז בו איים להרעיד אותו עד שייפול ארצה, קודם שיבוא הפר וידרוס אותו ברגליו, ויהרוג אותו.
הוא נותר עומד מול הפר.
"אתה לא תצליח להזיז אותו מכאן", אמר צדיק. "אני כבר ניסיתי איתו הכל. צעקתי עליו, נופפתי לו, זרקתי עליו כדורי גולף. שום דבר לא מעניין אותו. הוא מרגיש שהוא מוכרח להיות איתנו כאן".
משה דובליל שתק. הוא עוד יאמר הרבה על מה שקרה באותו הערב, אבל בשעה ההיא שתק. המילים הפכו לתמונה של פר, ולפרצוף של פר, ולזנב ולרגליים. זה כל מה שראה מולו. הוא ידע שהפעם לא יוותר. הוא באמת לא הצליח לראות אפשרות כזאת, שבה יוותר.
כמעט שעצם את עיניו, כי החיה הגדולה נראתה מאיימת יותר כשהחשיכה החלה יורדת, ותוך שהוא מקפיד לנשום עמוק, אל תוך ריאותיו - אלה שכבר מזמן לא הצליחו לקלוט לתוכן את אותה כמות אוויר שיכלו לה אז, כששיכנע את שרה גווילי שהוא האיש שראוי ללוות אותה כל חייה - רץ לעבר הפר והנחית לתוך צלעותיו את חוד המטריה וראה את החוד ננעץ והרגיש איך הוא פולש לתוך הבשר המחוספס של החיה העצומה הזאת, ואיך הוא פוצע את צד הפר, ומכאיב לו. וכך הרגישה גם היא. הפר הקפיץ את כל שריריו כדי לענות למשה דובליל באופן האישי ביותר, ולמשה היתה מחשבה לברוח כל עוד נפשו בו, אבל היתה גם המחשבה האחרת. עליה. על שרה דובליל. אשתו זה כל השנים. איזה כבוד היה לו לחיות איתה את חייו. איזה אושר.
והפר לא חשב. והפר נגח. משה דובליל הועף באוויר כמו בובה שמולאה בבד ובגזרי עיתונים. אולי אותם עיתונים שאהב לקרוא בסופי שבוע כשאשתו היתה מבשלת לו את סוג האוכל היחידי שהיה גורם לבטן שלו לקרקר. מרק דלעת.
כשנחת, היה חלש יותר, זקן יותר ושבור יותר.
וכך נותר.
אל מסיבת הנישואים השנייה של שרה גווילי, שהחליטה לשמור על שם נעוריה, הגיע משה דובליל למרות שלא הוזמן. עיניהם של מעט האורחים שהגיעו כדי לתת כבוד לבני הזוג שראוי היה להם להתחתן 45 שנה קודם לכן, לא פיספסו את מראה פניו של האחראי הזקן ממגרש הגולף. למשה דובליל לא היה עניין בלחשושים. הוא בא כדי לשמוח את שמחתה של אשתו, גם אם שמחה זאת היתה תמונת מראה לעצב הגדול בו שקע. חשב כל אותו שבוע, מאז גילה במקרה על דבר החתונה ועל מיקומה, ממש בסמוך למשרדי ההנהלה, אם הגעתו נחוצה או לא, והחליט שאין בעולם אירוע שנוגע לו יותר מאשר האירוע הזה, ולפיכך נוכחותו במקום תהיה הכרחית.
עמוס כהן לא התייחס אליו בעוינות אלא ברחמים. למרות ששנא אותו לאורך השנים על כך שלקח ממנו אשה שאיתה יכול היה לחיות חיים טובים יותר מאלה שהיו לו, באותה שעה של התעלות, מכל רגשות הכעס והאיבה נותרו רק טיפות של רחמים.
כמו טיפות הגשם שחזר. שוב, אותו גשם דק ומרגיז.
משה דובליל לא מנע עצמו מלהתערבב בין האורחים, ועם כמה מהם גם דיבר. הם כולם היו מסויגים מאוד בשיחותיהם עמו והשתדלו לקצר ככל הניתן או למהר לשירותים או לדוכן המזון או סתם להתחיל ללכת תוך התעלמות מפנייתו אליהם.
"היא חושבת שהאיש הזה יחזיר לה את הנעורים"
צדיק, שהיה מקורב למשפחתו של עמוס כהן, עמד בצד ואחז בידו כוס של מיץ ענבים. משה דובליל נעמד לידו והשקיף יחד איתו על האירוע."הם אומרים שהשתגעת, אתה יודע", פתח צדיק.
משה דובליל הימהם דבר מה ואז אמר בקול ברור, "אבל כמה מהם היו עומדים בגילי, מול הפר, ומסלקים אותו עם הידיים? כמה, צדיק? תגיד לי!"
צדיק הגיש למשה דובליל את כוס מיץ הענבים ומשה דובליל שתה ממנה. הוא היה צמא ורעב וחלש והרגיש שאשתו בשמלה הלבנה היא המראה היחיד שיכול להכניס מעט רגש ללבבו, גם אם כזה שיהיה לו קשה לעכל.
"אף אחד", אמר צדיק. "אני לא חושב שיש פה בן אדם אחד אמיץ כמוך".
"לא, אין", אמר משה דובליל ואז שינה את מבטו וחייך. "היא חושבת שהאיש הזה יחזיר לה את הנעורים, ככה היא חושבת. אבל היא תגלה. היא תגלה יום אחד, שהאיש הזה, שעליו היא חלמה כל השנים, הוא עוד אחד מהפחדנים. בסך הכל עוד אחד. מין טיפוס כזה שהיה בורח ברגע הראשון שבו היה מתייצב מולו אחד כזה גדול כמו שנעמד אצלנו. בורח ולא חוזר".
