מכביסט במזרחי: ערב צהוב (שחור) בטדי
איש מערכת הספורט ב-ynet, יוני לב ארי, הפך לאוהד בית"ר לערב אחד ועבר חוויה שהשאירה אותו פעור פה באצטדיון טדי הגועש ורועש. החל מההתערבות עם אחיו, דרך הפקקים באיילון, ההמשך עם פיתה ושטרית והסוף עם החוגגים. טור אישי מיוחד
קחו טיפ קטן לחיים - אל תתערבו על דברים חשובים כשאתם עייפים, גם אם מדובר במשהו שאתם בטוחים בו ב-100 אחוז. הסיפור הזה החל לפני כשבועיים, כשהתערבתי עם אחי, אוהד בית"ר ירושלים שרוף, על משהו שהייתי משוכנע לחלוטין לגביו.
"אם אני מנצח, אתה בא למשחק של מכבי נגדנו בטדי ומתנהג כמו אוהד בית"ר לכל דבר", הצהיר אחי. "סבבה, אני בפנים", עניתי. איזו טעות... כעבור חמש דקות התברר שאני עומד לחלק את החיים שלי לשניים - לפני ה-24 במרץ ואחריו.
יוני ואחיו. החיים מתחלקים לשניים: ה-24 במרץ ואחריו (אלי אלגרט)
כביש מהיר לירושלים
במשך שבועיים תמימים יצר אחי 'בילד אפ' מטורף, ואני, מנגד, הפגנתי קור רוח. טוב, מה אכפת לי, כל עוד זה רק בדיבורים? אלא שביום רביעי ב-17:00 הוא המתין לי ליד האוטו, עם צעיף שחור ומעיל שהסמל על גבו לא הותיר מקום לספק. "קנו לי את זה בדרום אמריקה", הסביר. עד לשם הם מגיעים, השגרירים שלנו.
עלינו על איילון, כשצעיפי בית"ר מקשטים את החלונות האחוריים שלנו. מדי פעם עקף אותנו אוטו של מכבי, שכנראה לקראת שער הגיא איפסן את הצעיפים בבגאז'. עלינו לירושלים וההרגשה היתה של חג. פעם בשנה אני מגיע לבירה, כשבדרך כלל מדובר בטיול כזה או אחר.
פקק בבגין דרום
רק כדי להיכנס לאווירה, הדלקתי את המכוניות שסביבי עם צפירות שהמסר שלהן ברור. זהו, אני אוהד בית"ר רשמי. רק להיום, כן? הגענו מוקדם, נכנסנו ליציע המזרחי ונתקלנו בצעיפים של בית"ר מונחים על כל כסא פנוי. דרך מקורית לשמור מקום לחברים. ממול, הרחק הרחק, נראה גוש צהוב-כחול שהולך ומתמלא באנשים ששעה לפני המשחק (ושעתיים אחריו) אני אהיה חלק מהם.
אי אפשר להתבלבל בסמל שעל הגב. היציע המזרחי בטדי (צילום: לירן פת)
החימום החל, האוהדים התעוררו וזה היה רגע מדהים. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי עד כמה האוהדים האלה סוגדים למוסד שנקרא בית"ר ירושלים. לא חשוב מי לובש את החולצה (כל עוד הוא יהודי, כן?), השירים הם בכלל לסמל, לדגל ולמועדון.
ואז החל הטקס
שחקני בית"ר התחממו בריצות קבועות, מהיציע המזרחי למערבי וההיפך. ובכל פעם שהם היו בדרכם לכיווננו, האוהדים קראו למישהו אחר: "אבירם בוא לפה", "ברק יצחקי, בוא לפה". כולם באו, כן? "אם אחד מהם לא יבוא, זה לא ייגמר טוב", הסביר אחי.
משום מה, בהתאחדות לכדורגל שכחו שהמשחק הוא בכלל בגביע המדינה והניפו את דגל ליגת טוטו, עם המנון הליגה ברקע. "מה, זה לא גביע היום?", שאלו פה ושם. חכו עוד 90 דקות, אחר כך עוד 30 ותראו עד כמה זה גביע.
רק שבהתאחדות לא הבינו את זה... האוהדים נעמדו, שחקני בית"ר עצרו מלכת והתקווה הושמעה ברקע. כמה משחקני מכבי ת"א לא התרשמו מהנפש ההומייה והמשיכו להתחמם. אחר כך אומרים שהשחקנים בקבוצת הכדורסל הם אלה שלא מכירים את ההמנון.
אחד מהחבר'ה
"פיתה" (השם המקורי שמור במערכת) התיישב לצידנו, עם הצעיף עוטף את הראש, והכול כבר מוכן לשריקה הראשונה. פיתה נהג לשבת פה במשחקי ליגה בעבר, אבל תהליך ההתבגרות שלו העביר אותו למערבי העונה, והיום הוא עושה סוג של קאמבק למזרחי. רק מאיר "אקדחים" נשאר במערבי, עליו זה כבר גדול.
החלו מספר שירים על אבי נמני, לירן שטראובר ומכבי באופן כללי. התערבות זו התערבות, אני מצטרף לשירה. בקול ענות חלושה, אבל מצטרף. המשחק מתחיל, וכמו בתחילת טקס, כולם קמים. מכבי משחקת טוב יותר, אני, כאוהד בית"ר, מגלה דאגה. קובי מויאל, לא מהאהודים ביציע, מתחיל לקבל תגובות: "הוא לא לרמה פה. לא שיש פה רמה...".
הקוון הקרוב למזרחי, שכנראה קיבל תוספת כזו או אחרת למשכורת על הסיכון, לא ראה שעמנואל מאיוקה היה בנבדל (לא בשער). זה עלה לו בכוס שתיה, ששוב הזכירה לי את המערכון של הגששים: "אשתי סוניה ביקשה, אם אפשר קצת עגבניות, מלפפונים, קצת לגוון את התפריט".
דקה 37
גיז'רמו ישראלביץ' מצא את מאיוקה ברחבה. התרוממות, נגיחה - 0:1 מכבי. דממה מסביב. אני מחזיק את הפה שלי חזק חזק, מסתיר כל רגשות אפשריים, ומסתכל לכיוון החגיגות בפינה הצפון מערבית של טדי. מהרגעים היותר קשים שהיו לי כאוהד מכבי. או בית"ר. או מכבי.
המחצית הראשונה מאחורינו. כולם, כמו בטקס, מתיישבים תוך שנייה. יאלה, לנוח. "מכבי יותר טובה, לא יעזור, עם מי אנחנו? דה לה חסה? עזריאלי?". אחרי עשר דקות מנוחה, עולים למחצית השנייה. האוהדים פותחים בשיר שנשמע קבוע במצבי פיגור: "אם נעודד יבוא הגול".
בזמן שלגמת קפאין
וכמו נבואה, שלוש דקות מהשיר - ברוכיאן משווה ל-1:1. טירוף ביציע. פיתה, אחי, וכל מי שסובב אותנו, טירוף! דקה אחרי הגול שטרית חוזר, עם קפה ביד. יותר נכון, חצי מהקפה. השאר נשפך בדרך. "כוסומו, הלך הקפה, וגם ראיתי את ברוכיאן רק בחגיגה", הסתכל שטרית על חצי הכוס הריקה. "לא ברור מי קפץ יותר גבוה, ברוכיאן בגול, או הקפה מהכוס".
בית"ר המשיכה ללחוץ, ואחרי ששפונגין הרחיק לחוץ ולא היה שחקן של בית"ר להוציא קראו מהיציע: "אמסלם, אתה מגן שמאלי, תוציא אתה!". התקפה מאוחר יותר, וטוטו תמוז מחמיץ מצב בטוח. "איך הוא מחמיץ ככה? אפילו שטראובר כועס עליו!", צעק זה שלפנינו.
אוהדי מכבי ת"א בנוקיה. "איך היה הסושי ב-9?" (צילום: אלי אלגרט)
מדי כמה דקות ניסה היציע המזרחי לעורר את המערבי: "מערביייייייי, להתעורר", אבל זה עזר לדקות ספורות בלבד. הזכיר לי במשהו את הכעס של אוהדי מכבי בשער 11 ביד אליהו, ששרו לאנשי שער 9 המפונקים: "איך היה הסושי ב-9?". אבל ההבדל, הו, איזה הבדל...
העיניים לאות, הלב שמח
ההארכה עברה לאט לאט, אנשים כבר לא רואים בעיניים ומחכים לפנדלים. בפנדל השני של מכבי אמר הכרוז: "הבועט הבא של מכבי - ניסו קפילוטו", לא חשוב שזה
בכלל היה אנדריי קומאץ'. אחרי עוד שישה פנדלים, אמר הכרוז: "הבועט הבא - ניסו קפילוטו". איך הוא בועט פעמיים? נו טוב, זה לא שהכרוז בבלומפילד טוב יותר.
לירן שטראובר ירה את הכדור למשקוף, נגמר המשחק. הטירוף לא ידע גבולות, כל אחד עף על השני, ורק שטראובר עמד עם הידיים למעלה. זו הפעם הראשונה שהייתי ביציע חוגג, והיה לי זמן להסתכל על המגרש. "4,3,2,1, יאללההההה, הביתהההה", שרו השכנים שלי. באמת יאללה הביתה, כבר מחר והפקקים מחכים למטה. היה כיף להיות אוהד בית"ר לערב אחד, אבל לי יש כבר את פרטיזן בלגרד על הראש.