לקראת יום השואה והגבורה נפתחות ברחבי הארץ מספר תערוכות העוסקות בזוועות מלחמת העולם השניה וההתמודדות איתה. אמנים ותיקים וצעירים העוסקים בנושא מעניקים התבוננות חדשה, שונה ומעניינת על האירועים עצמם והזכרון.
בגלריה העירונית בבית יד לבנים ברעננה נפתחה בחודש מרס תערוכתה של סבינה סעד "הטלאי הצהוב – דיאלוג עם סמל". האמנית, בת להורים ניצולי שואה, מנהלת ביצירותיה דיאלוג עם הטלאי הצהוב, המתפתח לעשרות דימויים חזותיים, המבטאים את משמעותו בהקשר לצבעו, צורתו ומובנו המילולי.

הטלאי הצהוב מתכתב עם סמלי העם היהודי

איטליה, גרמניה, יהודים. הטלאי פורץ מאירופה
"עוצמתו של הטלאי הצהוב העולה מתוך מגוון תיאוריו, סוחפת אותנו בתחושה כי הוא זה שהעניק לסמל המגן דוד בדגל המדינה את משמעותו הציונית-לאומית: הסימן בו הלכו היהודים אל הכליה ואל חדרי הגזים, מוחלף עם כינונה של מדינת היהודים בסימן של חיים. במקום שפלותו של הסמל נמצאת היום גדולתו", כותבת האוצרת אורנה פיכמן.

יהדות כציפור כלואה

הטלאי הצהוב באריזת מתנה
ניצולת השואה סוניה גורפיין סוגרת מעגל עם התערוכה "על החיים ועל המוות" בגלריה המשרד בתל אביב, בה היא מציגה 40 יצירות מדיוקנאות עצמיים ונופים צבעוניים. התערוכה נפתחת לרגל יום הזכרון לשואה ולגבורה.

גורפיין. סוגרת מעגל
גורפיין הצליחה לשרוד את מחנות העבודה של הנאצים בזכות כשרונה בציור, כשאיירה כרטיסי ברכה לקצינים הגרמנים כדי שיעזרו לה לשרוד עוד יום אחד. בסיום המלחמה הובלה בצעדת המוות, אך הצליחה לברוח ולהימלט. מאז עברו 66 שנה, אבל רק היום, ממרום 80 שנותיה, היא חוזרת אל העבר, מתוך התבוננות בדמותה הנוכחית.

הקווים כקמטים. דיוקן עצמי של גורפיין
"כשהייתי צעירה לא ציירתי את עצמי כי חשבתי שיש לי פנים עגולות מדי וזה לא יהיה מעניין, עכשיו אני מרגישה שהפנים שלי יותר רוחניים דווקא בגלל סימני הגיל", מספרת גורפיין. "לא אכפת לי לצייר את עצמי זקנה ולא אכפת לי לצייר את עצמי עם הרבה קמטים. אבל לקח לי זמן רב להיות מסוגלת לעשות כן".

מקום לאופטימיות? ציור של גורפיין
סוניה גורפיין. "על החיים ועל המוות", גלריה המשרד בתל אביב. התערוכה תינעל ב-6 למאי.
הציירת רינה סוצקבר, בתו של גדול משוררי היידיש וחתן פרס ישראל אברהם סוצקבר, מציגה תערוכה בשם "וילנה השתקפויות" ובה ציורי שמן על עיר הולדתו של אביה, שהלך לעולמו לפני כחודשיים. בתערוכה בגלריית תיאטרון ירושלים ציורים המבוססים על צילומים שנתן המשורר לבתו עוד בהיותה ילדה, של וילנה המזוהה כל כך עם סוצקבר, בה פעל כחבר ב"יונג ווילנע".

דיוקן של אברהם סוצקבר על רקע עירו. הבת רינה זוכרת ומזכירה

הכניסה לבית אגודת "תפארת בחורים" בווילנה

במהלך מלחמת העולם השנייה המשיך סוצקבר לכתוב שירה, ושירו הידוע "תחת זיו כוכבי שמיים", שנכתב ב-1943 הפך להמנון היהודים בגטו וילנה. באותה שנה הצטרף סוצקבר לפרטיזנים. באביב 1944 נשלח מטוס רוסי מיוחד להצילו והוא נבחר על ידי ממשלת רוסיה להיות העד היהודי היחיד מטעם הרוסים להעיד במשפטי נירנברג נגד פושעי המלחמה.

בשערי העיר

משחקי ילדים. משגרת היום בווילנה
תערוכה נוספת העוסקת בסוצקבר ומורשתו היא "די גאלדענע קייט" (שלשלת הזהב) העולה בגלריה דביר בתל אביב ומציגה 13 אמנים, המצדיעים למשורר היידי בעבודות וידאו ומדיה חדישה. האמנים הם: אדל אבדסמד, מירוסלב בלקה, דור גז, פבל וולברג, ינאי טויסטר, גיל יפמן, נבט יצחק, משה מירסקי, מוטי מזרחי, קלייר פונטיין, אלי פטל, ברק רביץ ואנה שטינשלייגר.

ללא כותרת. עבודה של פבל וולברג

"Axe On". עבודה של אדל אבדסמד

"אגסים". עבודה של אנה שטינשלייגר
בשבוע שעבר נפתחה בגלריה העירונית בהרצליה תערוכה משותפת לאמנים מרקו וורזגולה וגבי נוימן בשם "מוצא אחד", השניים ילידי צ'כוסלובקיה. בעוד שוורזגולה הסלובקי חי ויוצר בבראטיסלבה, נוימן פועל בישראל מזה 61 כפסל, מאייר ומעצב. בהיותו בן 7 נלקח למחנה ההשמדה אושוויץ. לאחר עלייתו ארצה השתלב במוסדות שונים במדינה, כולל בנק ישראל ועיצב שטרות ומטבעות.

ציור של וורזגולה

ציור של וורזגולה
אוספים של נוימן מוצגים במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון לאמנות "יד ושם", מוזיאון לאומי ורשה, פראג, קרקוב, קטוביצה, ובמוזיאון הלאומי טייפה. לקראת שנת ה-60 לשחרור אושוויץ, הוא יזם, חקר ושיחזר את תצלום 12 הילדים שצולמו על ידי המשחררים. תצלום, בו זיהה את עצמו. בחקירתו הוא הגיע אל 10 ילדים של אז, מתוכם 7 שיחזרו את התצלום, 60 שנה לאחר שחרורם. לאחרונה, ראה אור, ספרו "שישים וארבעה נקבים".

ציור של נוימן

ציור של נוימן
63 שנים לאחר השואה התאספו תם תומר גולדברג, מרב שטינמץ, אלינה שמוקלר ונימה קטלב, על מנת ליצור תערוכה בנושא. ארבעת האמנים הצעירים, דור שלישי לניצולי שואה, גדלו בארץ על סיפורים חיים וסרטים, ובתערוכה "זכרון קולקטיבי בצל העבר" הם מציגים את דימויי השואה דרך עיניהם המדמיינות, ה"נזכרות" ו"המאיירות".

ציור של שמוקלר מתוך התערוכה "זכרון קולקטיבי - בצל העבר"
האמנים כותבים: "היצירה נעשית מתוך מרחק מה, מרחק של זמן, של מקום, ויחד עם זאת קרבה אין סופית בה האמנים מתבוננים דרך מסננת נוספת, מעין פילטר נוסף, מעובד ומעוכל, מתוך רטרוספקטיבה של זמן, של מקום, של דור וחינוך...התערוכה מעלה שאלה לגבי ההזדהות הקולקטיבית והזיכרון הקולקטיבי הנלווה לה.

עבודה של גולדברג מתוך "זכרון קולקטיבי - בצל העבר"
"האמנים בוחנים את השאלה, מהו 'זיכרון קולקטיבי', הזדהות כה עוצמתית, האם הוא מולד, האם הוא תלויי חינוך או חברה או שהוא איננו קיים כלל. הם מנסים לגעת בנושא ולו מעט, מתוך כבוד, הזדהות וגם מהרצון לשמר, לזכור ולנצור".