מי אמר שאין אהבת אמת? מצאתי אותה בפאב

בפאב מרשים באזור התעשייה של פתח תקווה התכנסו עשרות אוהדים מושבעים של ארסנל עם מצב רוח מרומם, צעיפים, כובעים והמון תקווה. והיתה שם גם ורד, שהשאירה את החבר בבית

אתמול בערב מתקשר אליי חבר מהדרך ואומר לי בשיא הספונטניות: "תארגן מצלמה ומצב רוח, אנחנו הולכים לראות משחק כדורגל".

 

אני, שהקשר שלי לכדורגל הוא בערך כמו הקשר בין אבי נמני לצניעות, שקלתי לרגע והחלטתי ללכת על זה. חשבתי שאצליח להבין, פעם אחת ולתמיד, מה מוצאים מיליוני גברים בכל העולם במשחק הזה.

 

שלחתי סמס לידידה שלי: "אל תפריעי לי בשעתיים הקרובות, אני הולך לראות משחק בין ארסנל לברצלונה".

 

היא חזרה אליי בבהלה: "אתה חולה או משהו?" ואני כבר התחלתי לזמזם לה את ההמנון של התותחנים מארסנל והרגשתי לכמה רגעים את אותה אחוות גברים ידועה שמתחילה בשריקת הפתיחה ומסתיימת כעבור 90 דקות עקובות מזיעה וצרחות.

 

בפאב מרשים באזור התעשייה של פתח תקווה, באולם נפרד, התכנסו להם כמה עשרות אוהדים מושבעים של הקבוצה הלונדונית עם מצב רוח מרומם, צעיפים, כובעים והמון המון אופטימיות ואמונה. בכל זאת הם הולכים להתחרות הלילה מול הקבוצה שנחשבת לטובה בעולם. ואני כבר שמחתי על כך שאני תומך באנדרדוג.

 

חבר שלי מוני, שלא גילה לי מעולם שהוא חבר בפורום האוהדים של ארסנל, הגיע מצויד בחולצה של הקבוצה. "רק חבל שנותנת החסות היא חברת התעופה הלאומית של איחוד האמירויות", אמר.

 

שי ועומרי, חברים שישבו מולנו, לגמו בירה שהוכנה במבשלה המקומית ועשו לי היכרות עם הקמע של הקבוצה - בובה אדומה שמחייכת לעל עבר. כמו לכל דת, גם לכדורגל יש איקונין משלו.

 

בתיק היה לי ספר חדש שקיבלתי באותו היום, "אשרי המאמין", שמתאר מגוון מרשים של אמונות חובקות עולם. חבל שהמחבר לא הכניס לשם את הכדורגל.

 

הנה, למשל, אלעד, בן 19 מהמושב חיבת ציון. הוא ישב לידי, לגם בירה ואמר לי: "כדורגל זה משהו שמלווה אותך ואתה מחויב לו. אצלנו במשפחה יודעים שאני צופה במשחק אף אחד לא מפריע לי, ואם היתה לי חברה היא היתה יודעת זאת".

 

מישהו בקהל פצח בשיר שרק מאמינים, סליחה, אוהדים אמיתיים, מכירים - וכולם הצטרפו במקהלה: "טוטנהם זה חרא, וחרא זה טוטנהם", מסביר לי אלעד. נכון, זה לא בוקובסקי, אבל עם בירה טובה ונקניקיות חריפות משובחות זה נשמע מעולה.

 

"קבוצה זה יותר ממשפחה וחברה"

"יש סיכוי שאי פעם תחליף קבוצה?" אני שואל את אלעד, ששוב מתעצבן על מסי, הכוכב של ברצלונה. "קבוצה זה יותר ממשפחה וחברה. אלה יכולים לעזוב אותך, אבל אתה לעולם לא עוזב את הקבוצה שלך", הוא עונה לי. ובדיוק בדקה ה-18 מתחילת המשחק ארסנל מבקיעה שער. הייתם צריכים לראות את הפאב גואה ושואג, כמו הר געש שהתפרץ. היה נדמה לי לרגע שהאוהדים, שלא האמינו שזה קורה להם, היו נותנים המון כדי להקפיא את הרגע הזה בזמן, עדן של מטה שנמשך רק שלוש דקות, אולי השמחות ביותר בחייהם של אוהדי ארסנל. מסי גדע באחת את האופוריה כשתקע גול.

 

עומרי מתל אביב אמר לי שאני חייב לקרוא את הספר "אהבה על הדשא" של ניק הורנבי כדי להבין מה עומד מאחורי אהבתו של אוהד כדורגל. "זה תופס אותך בכל הווייתך, משהו שאתה מסור לו לחלוטין", הוא מסביר לי את מה שאולי לא ניתן להסביר במילים.

 

מבין שורות האוהדים אני מבחין במחזה די נדיר: בחורה במקדש הטסטוסטרון. תחקיר קצר מבהיר לי שלבחורה עם השיער הארוך והמראה העדין קוראים ורד, והיא בת 21 מרמת גן. "מהתיכון התחלתי לאהוב כדורגל", היא מספרת לי, להפתעתי. "ראיתי כמה משחקים ואז היה בינינו קליק".

 

לדבריה, זה התחיל עם הפועל תל אביב וגלש די מהר לארסנל. "יש למשחק הזה סטיגמה של משהו ששייך לגברים, אבל אני חושבת שגם בנות יכולות ליהנות ממנו", אומרת ורד. היא, אגב, השאירה את החבר בבית. "הוא מבין אותי", היא אומרת. היא הולכת מידי פעם למשחקים, מכירה את שמות כל השחקנים, וגם היא, כמו כל אוהד מושבע, שומרת אמונים לקבוצה שלה. "זאת אהבה שאין בה אינטרסים והיא יותר גדולה מאהבה שבין גבר לאשה", מכריזה ורד.

 

כשמסי מבקיע את השער הרביעי והתוצאות כבר מתחילות להיראות כמו כדורסל, האוהדים מוחאים כפיים בג'נטלמניות "לשחקן הגדול בכל הזמנים".

 

בסוף אני פוגש את סטיבן, בחור עם מבטא אנגלי שמשמש יו"ר פורום האוהדים. הוא עדיין שומר על אופטימיות. "אנחנו חיים משבת לשבת, ואני כבר מחכה לראות מה יקרה במשחק הבא". ההפסד, יגידו לכם רבים, היה ברור מראש, אבל באוהד אמיתי, כמו באוהב אמיתי, תמיד מקננת התקווה.