בשנת 1945 נסע שניאור קדם, אז בן ,35 לטייל במצדה עם אשתו הצעירה מרים. זה היה בשבת, והם עלו בשביל הנחש. אתמול, 65 שנה אחרי, הוא הגיע שוב למצדה.
חודשיים אחרי יום הולדתו ה100- ושנתיים אחרי שהודיעו לו כי הוא חולה סרטן ביקש קדם להגשים חלום ולהגיע עם אמבולנס המשאלות של מד"א למצדה. קדם: "קראתי את הספר של יוספוס פלביוס על מצדה, היסטוריה של יהודים שהעדיפו להתאבד מאשר להיות עבדים של הרומאים. זה סיפור מיוחד, וזה המקום שאני רוצה לראות."
קדם עלה לישראל ב.1933- באחד הטיולים שעשה שנה לאחר מכן עם אשתו בנחל התנינים הם חלו בקדחת. מרים הבריאה אחרי שנתיים, אבל לא חזרה לעצמה. לפני עשר שנים היא נפטרה. יש לו שני בנים, חמישה נכדים ותשעה נינים, הקטן בן שנתיים והבכור כמעט בן .20
בנסיעה הארוכה מביתו בפרדס-חנה למצדה מתנהג קדם כאילו לא עברו 100 שנים מאז שנולד: הוא מספר בדיחות, מתאר את הדרך ומספר על חברתו יפה עזגד ועל שירי האהבה שהם כותבים זה לזה.
לאמבולנס המשאלות מצטרפים האחות חגית סלם, המטפלת בו מטעם היחידה לטיפולי בית מחוז שרון-שומרון של שירותי בריאות כללית, וצוות האמבולנס דוד ברוכי, בועז מלכה ואלי אלמליח. בנו הצעיר איתן (64) מצטרף אלינו, מתרגש מכך שאביו מגשים משאלה.
השמש יוקדת, אבל זה לא מפריע לקדם: "אני כבר לא מתרגש. גם כשהודיעו לי שיש לי סרטן לא התרגשתי. התרגשתי כשהבן הראשון שלי אביתר (74) נולד.
הוא ואשתי היו שבוע בבית-החולים בחדרה. כל יום הייתי רץ מהעבודה בפרדס-חנה לחדרה לראות אותם."
הוא גומע בשקיקה כל מילה של המדריך דוד לב. במבנה בית-הכנסת הוא מרגיש שסגר מעגל: במקום יושב סופר סת"ם וכותב ספר תורה. סבא שלו היה סופר סת"ם.
"אני אדם פשוט, רגיל," הוא אומר בתום היום המפרך ומנסה להגיד שאין בו שום דבר מיוחד מאחרים. אבל אף אדם בגילו שפגשתי, ולא היו הרבה, לא נסע לטייל יום שלם מבלי להתלונן ולו פעם אחת, ואף נהנה.