עובדים זרים

נכון שאין בארץ תעשיית אופנה גדולה כמו בפריז, במילאנו או בניו יורק, אבל יש לנו המון אנשים מוכשרים שלא נרתעים מעבודה קשה וסיזיפית בזירת האופנה הבינלאומית. חולמת על משרה מלאת גלאם מעבר לים? כדאי שתכירי את הישראלים שעשו את זה ובגדול

שלא כמו בירות האופנה בעולם שנותנות את הטון, תעשיית האופנה הקטנה שלנו כוללת סטייליסטים, צלמים, מעצבי אופנה, כתבים ועורכי אופנה שבעיקר נותנים פרשנות למה שקורה בעולם ה"אמיתי". לצדם אפשר למצוא כמה ישראלים עקשנים שעשו ועושים את זה בגדול בתעשייה הבינלאומית. ויוי בלאיש ותמרה ג'ונס יובל שיחקו אותה בתחום העיצוב בבית האופנה של רוברטו קוואלי, בר רפאלי כבשה את עולם הדוגמנות העולמי, ובימים אלה אף תוכלי למצוא עבודות של צלם האופנה המוכשר יניב אדרי באתרים בינלאומיים וב"ווג" הבריטי.

 

יש לא מעט ישראלים צעירים שמאיישים תפקידי מפתח חשובים מאחורי הקלעים של עולם האופנה. תפסנו לשיחה שלושה מהמרתקים שבהם, וסחטנו כל פיסת אינפורמציה עסיסית. הדרך של כל אחד מהם הייתה כמעט שונה לחלוטין: אחד הצליח בזכות עבודה קשה וסיזיפית ומוטיבציה, אחת בזכות השכלה גבוהה, והשלישית – כנראה עניין של מזל. כן, נסתרות הן דרכי תעשיית האופנה, ובדיוק כמו שחשבת את תצטרכי לגייס כל גרם כישרון, קומבינה, פרוטקציה ומזל כדי להצליח לגרד את הזנבנב של ההצלחה האינטרנשיונלית. למרות השוני במקומות עבודתם, שלושתם מתארים עולם מקצועי עם ניחוח צבאי, נימוס כמעט כפייתי וכמות בלתי נתפסת של עוזרים שעוזרים לעוזרים שעוזרים לעוזרים. מסתבר שלא חסר כוח אדם בחו"ל, ויש תקציבים לכולם. אגב, גם אם אין - יש מישהי שתסרב לעבוד תמורת קרדיט? כנראה שלא.

 

So Called My Life

הסיפור של רואי דניאל (27), מעצב שיער מתל אביב שפותח כעת סלון בנווה צדק, הוא הכי סיפור החלום האמריקאי שכל פליט מקסיקני מטפח בנעוריו: לקרוע את התחת ואז ללעוס בהנאה את התפוח הגדול של הדוד סם. דניאל נולד במושב בדרום הארץ ועבר לתל אביב בגיל 15, אז החל לעבוד בתחום עיצוב השיער אצל שוקי זיקרי. אחרי הצבא הוא טס לפריז ללמוד כימיה של השיער, ומשם תפס טיסה לניו יורק והחל לעבוד בסלון היוקרתי "במבל אנד במבל". "פשוט הגעתי לשם עם הנחישות והתעוזה הישראליים, ונתנו לי להתנסות על לקוחות", מספר דניאל. "בהתחלה עבדתי שם כסטאז'ר, ובהמשך שותף עסקי עשיר מאוד הציע לי לפתוח מספרה בארצות הברית בתמורה לכך שאשאר שם חמש שנים, אבל לא הסכמתי. הרגשתי צעיר מדי, רציתי לחזור ולהצליח קודם בארץ".

 

דניאל חזר לארץ והחל לעבוד אצל מיקי בוגנים. הוא השתלב בהפקות אופנה, ובנה תיק עבודות שפנה איתו לסוכנויות בחו"ל. הוא אפילו הצליח לארגן לעצמו פגישה בסוכנות הנחשבת " Root Jed " בפריז. ככה, בקטנה.

 

כל אחד יכול להתקבל לשם?

"ממש לא. היו לי קשרים דרך קרובת משפחה. גם הסתובבתי הרבה בעולם, כך שפגשתי אנשים ויצרתי קשרים ממש בכל מקום. ככה פגשתי למשל את ז'אן פול גוטייה בבית קפה. בסוכנות קיבלו אותי כפרילנסר, ומעצב שיער ישראלי שהכרתי שם הכיר לי עוד מעצבי שיער, את הכי יוקרתיים שיש, כמו גווידו פרלו ולואיג'י מורנו, והתחלתי לעבוד בצוותי אסיסטנט של האנשים האלה. עבדתי בשבועות האופנה במילאנו, בניו יורק ובפריז".

רואי דניאל עם הדוגמנית הלנה לסוכנות רפאל

 

מבחינת העבודה שלך, במה שבועות האופנה שונים זה מזה?

"שבוע האופנה במילאנו הוא מסחרי מאוד וכמעט לא אדיטוריאלי. פחות מתעסקים באמנות של השיער והאיפור. 'בוטגה ונטה' הוא היחיד שמשקיע שם, אבל באופן גורף זה שבוע אופנה מאוד נקי ומסחרי. העבודה על שבוע האופנה בפריז מורכבת מאוד. לכל תצוגה יש נושא, ולפני המופעים מחתימים אותנו על מסמכי סודיות. כל תצוגה היא השקעה של מיליונים, וההכנות מורכבות מאוד. המשמעת בעבודה שם היא כמו צבא, ובתצוגה הכול מתקתק. שבוע האופנה בניו יורק יותר נועז וסקסי, יותר גלאם, מאוד מיוחד וקיטשי ויש דגש רב על סלבס. תמיד יש שם הכי הרבה לחץ, בלת"מים, פדיחות ושינויים קיצוניים ברגע האחרון. והסלבס הם מקום ראשון. נגיד, אם מריה קארי מאחרת, יחכו בשבילה גם שעתיים עם התצוגה".

 

וכל דוגמנית היא דיווה קטנה?

"בשבועות האופנה אין קטע של דיוות, למרות מה שחושבים. מי שדיווה הולך הביתה. כל דוגמנית, גם הכי מפורסמת, תשב אצל כל ספר שיהיה פנוי ולא רק אצל המעצב הראשי. כל הצוות שם מקצועי אחד אחד ונבחר בפינצטה, כך שברור שלא

 משנה מי יעשה את העבודה – זה ייצא מושלם. בארץ זה לא ככה. אין ספק שבארץ הקשר הרבה פחות רשמי עם הדוגמניות ותמיד יש הרבה יותר צחוקים. בחו"ל זה מאוד מקצועי, ובדרך כלל הן יושבות עם הפלאפון או מקשיבות למוזיקה באייפוד. בניגוד לדוגמניות ישראליות, בחו"ל גם אין התערבות והערות והדוגמניות שם מקבלות את מה שהוחלט בלי להתערב. בחו"ל גם דואגים לשמור הרבה יותר על השיער של הדוגמנית מבחינת החומרים".

 

איזה הבדלים נוספים יש בין הארץ לחו"ל מבחינת ההתנהלות בתעשייה?

"דבר ראשון, יש המון תקציב ויש נותני חסויות ברמה שלא מתקרבת לארץ. את כל החומרים מקבלים מנותני החסויות, וכולם עובדים באחידות מושלמת עם אותם החומרים ולא באים עם תיקי הקרמים והמוצרים שלהם מהבית. בסוף התצוגה אני גם מקבל את כל החומרים, ובארץ אף פעם לא. וכמובן, אין ספק ששם הכסף הרבה יותר טוב".

 

איך נראים שם מאחורי הקלעים, בורקס ותותית כמו אצלנו?

"המון גלאם. יש עוזרים בכמויות אדירות, ממש עוזר לכל עוזר. יש בופה מושלם של סושי, קוויאר ושמפניה. וכמובן, אף אחד לא אוכל. זה מן גלאם סטרילי כזה. גם סמים אני לא רואה".

 

מה המסיבה הכי מדהימה שהיית בה?

"הייתי במסיבות בבתים של ארמאני ודונטלה ורסאצ'ה. במסיבות האלה תמיד יש קוקטיילים והמון אוכל שאף אחד לא נוגע בו. לפעמים יש קוד לבוש, ובעיקר אסור להכניס לשם מצלמות. לאירועים מוזמנים רק סלבס והצוות הממש קרוב".

 

וואו! אז לצד מי שתית שמפניה?

"ויקטוריה ודיוויד בקהאם, לילי אלן, סקרלט ג'והנסון, לינדזי לוהן, שרה ג'סיקה פרקר, ניקול ריצ'י".

 

לא רע. איזה תצוגות ועבודות מרכזיות עשית?

"עשיתי אסיסטינג לגווידו בצילומים של סטיבן מייזל. עבדתי עם השיער של הדוגמניות הכי גדולות היום: סשה, איזבל, לארה סטון. עשיתי תצוגה של 'Givenchy', 'דיור', 'ולנטינו', 'ארמאני' ו'מקס מארה'. הכי נהניתי לעבוד בפריז, כי שם האופנה הכי מדהימה. בהפקות הסטייליסט יכול לבקש ממעצב על לתפור לו במיוחד בגד, ולא צריך להחזיר מההפקה כלום ממה שלוקחים. אתה לחלוטין יכול להרוס בגד. כאן, אתה תצטרך לשלם עליו".

 

Dream Job

"גרתי בניו יורק שש שנים ולמדתי ב'FIT' עיצוב גרפי לאופנה", מספרת אורית אפרתי (33), סטייליסטית מתל אביב. "היו לי יחסים טובים עם ראש המחלקה, וכשסיימתי את הלימודים ב־2001 היא אמרה לי להביא לה מגזינים ולהגיד איפה אני רוצה להתמחות. הבאתי לה את 'ניילון', והיא אמרה לי שזו בחירה מעולה ושבדיוק התפנה שם מקום".

 

נשמע חלומי.

"לגמרי. המערכת של 'ניילון' זה לופט מדהים בסוהו, ניו יורק. הגעתי לשם לריאיון קבלה בסלון מגניב, ובחורה שהסתכלה בתיק העבודות שלי ביקשה שאתחיל למחרת. כמובן, בלי תשלום. אני זוכרת שנכנסתי לשם ביום הראשון ופשוט הייתי המומה ומאושרת. בארצות הברית אין קיצורי דרך, אז כמובן ששלחו אותי היישר

 למשרת השתלמות כעוזרת של ארט דירקטורית לכמה חודשים. העורך הראשי מרווין סקוט ג'ארט עשה לי סיבוב במערכת, הסביר לי מה כל אחד עושה והצמיד אותי למפיק של המגזין. העבודה הראשונה שלי הייתה להכיר את כל הארכיון של 'ניילון', ועל הדרך לנקות ממנו את האבק. תוך כדי העבודה התחברתי מאוד עם הארט דירקטורית אנה ועם המפיק ג'ייסון ונורא רציתי להישאר, אז סיכמו שאשאר כעוזרת של העוזרת של הארט דירקטורית. בג'וב הזה כבר הרווחתי 3,000 דולר בחודש".

 

איך העבודה עם מרווין העורך? הוא אנה וינטור־שיק?

"ממש לא. הוא הקים את המגזין יחד עם הדוגמנית הלנה כריסטיאנסן והוא מת על אופנה. הוא עובד שם יחד עם אשתו, שנמצאת במחלקת החשבונות. הוא וורקוהוליק מטורף, אבל מבקש דברים יפה ותמיד פונה אלייך מאוד יפה".

 

אמא'לה, השקט שלפני הסערה...

"הוא מתפרק רק על אנשים מחוץ למערכת. אין אצלו משחקי אגו, והוא יעשה כל עבודה במגזין כולל לנקות אבק. מאוד חשוב לו שכשעובדים כל הזמן תהיה ברקע מוזיקה. מבחינתו העבודה חייבת להיעשות בכיף. הוא גם מאמין שאחרי כל שעתיים של עבודה בסטודיו צריך לצאת להפסקה ולהסתובב קצת ברחוב".

 

בוס שמעודד הפסקה כל שעתיים? נשמע אידיאלי. גם מסתבר שבניגוד לישראל, אין בניו יורק שעות עבודה. כולם באים והולכים מתי שבא להם. ולמרות שזה נשמע כמו מתכון בטוח לכאוס, מסתבר שמדובר ברעיון ניהולי קפיטליסטי גאוני ממדרגה ראשונה. "זה יוצר עוד יותר תחרות", מספרת אורית, "להראות שאתה הכי רציני שבא הכי מוקדם והולך הכי מאוחר. כולם שם באים בשמונה בבוקר, ובאמצע היום יוצאים כל הזמן לאירועים וחנויות. תמיד יש בתיק בגדים למקרה שתצטרכי ללכת לאיזשהו אירוע או מסיבה באמצע היום או בסופו".

מערכת "ניילון" (מתוך האתר www.thesellby.com)

 

מה ההבדל בין הארץ לחו"ל מבחינת ההתנהלות בתעשייה?

"מדובר באנשים עסוקים שלקבוע איתם צילומים זה טירוף. בגלל זה הכול שם מתקתק, אף אחד לא דופק הפקה. בנוסף, השוני הגדול בין ניו יורק לישראל הוא ששם לכל מה שאת עושה יש קהל יעד ולכל קהל יעד יש מפרסמים. כאן אין את זה, וצריך לקלוע לטעם הרבה יותר רחב. אגב, מה שבארץ עושה סטייליסט אחד, שם עושים שלושה אנשים שונים. גם מבחינת המשכורות המצב בחו"ל הרבה יותר מאורגן, קבוע והוגן מאשר בארץ. אפילו באוניברסיטה היה לנו קורס על משכורות, הכול שם מאוד ברור".

 

מה עם קצת ניים דרופינג?

"ההפקה הראשונה שלי הייתה עם נטלי פורטמן. אני זוכרת שלא האמנתי שזה קורה לי. היא הייתה ממש נחמדה ועדינה. אחר כך עבדתי גם עם אנשים כמו איגי פופ, שהגיע בפוזת רוק סטאר מטורפת. הוא מקומט לגמרי, כך שהיינו צריכים לעשות לו ריטושים אינסופיים. הוא נורא מוזר. עבדתי גם עם שירלי מנסון, סולנית 'גארבג'', שבגלל המבטא שלה אי אפשר להבין מילה ממה שהיא אומרת".

 

Lucky You

היחידה בחבורה שהיא לא ממש ישראלית היא מיכל סעד (31), סטודנטית לתואר שני מאיטליה. היא נולדה בארץ ומגיעה מדי שנה לביקור מולדת, אבל הבסיס שלה הוא איטליה. האמת היא שמה שהכי מעניין אותנו במיכל זה שהיא עבדה אצל עורכת "ווג" האגדית, אנה וינטור, ומה שטוב לאנה וינטור טוב גם לנו. בגיל שש

 מיכל עברה להתגורר בטקסס והחלה לקרוא ולאסוף את כל המגזינים של "ווג", ובגיל 18 התחילה ללמוד ספרות השוואתית בניו יורק. בריאיון טלפוני מאיטליה היא שואלת את מי זה מעניין מה היא עשתה ב"ווג" ולמה דווקא עכשיו. תמימה שכמותה. אנה וינטור היא אחת מהאייקונים הנחשקים והמפוקפקים ביותר המושלים בכיפת הזהב של עולם האופנה האהוב עלינו, וגם אם היה מדובר בישראלית שהגישה לה את הקפה של הבוקר היינו רוצות לשמוע על כך כל מילה. ושלא תביני לא נכון, סעד הייתה רחוקה מלהיות נושאת הכלים המוכה של וינטור - היא הייתה העוזרת האישית של יד ימינה של וינטור ואשת חיל פשניסטית בפני עצמה, גרייס קודינגטון.

 

במהלך לימודיה בניו יורק עשתה סעד סטאז' במוזיאון מטרופוליטן, שם הייתה נוכחת במסיבה השנתית של "ווג". בשנה השלישית ללימודיה בניו יורק היא נסעה ללמוד בפריז, ולפני נסיעתה פנתה לאחת מהעובדות ב"ווג" צרפת (יש להם משרד קטן בניו יורק) שהכירה שטחית, וביקשה לעבור שם את הסטאז'. "נתנו לי את מספר הטלפון, התקשרתי והסברתי שהפנו אותי מהמשרדים בניו יורק לגבי סטאז' אצלם בפריז", מספרת סעד. "מסתבר שהייתה אי הבנה, והאישה שדיברתי איתה בפריז חשבה שאני מכירה את האישה מניו יורק אישית. אי ההבנה הזאת עבדה לטובתי, זה היה ממש גורל. כשהגעתי לפגישה היא הציעה לי משרת סטאז' מלאה, וכל זה בטעות. התחלתי לעבוד שם בקיץ 1999. העורכת אז ב'ווג' צרפת הייתה אמריקאית והיא מאוד רצתה שיהיו איתה במשרד עוד אמריקאיות, עוד התערבות הגורל לטובתי. היא לקחה אותי תחת חסותה, והתחלתי לעבוד שם עם אנשים בליגה של איזבלה בלאו. זה היה חלום".

 

מה את זוכרת מאיזבלה?

"אני זוכרת סצנה שיצאתי איתה לארוחת צהריים והיא לבשה גרביונים, מיני קצרה, קשת של קרניים וזנב. ככה היא הגיעה באותו יום לעבודה. היא החליטה שהיא רוצה ללכת לאכול במסעדה מול המשרד, שהייתה גלאט כשר, והיא פשוט נכנסה בתחפושת של שטן. היא אכלה שם כאילו הכול כרגיל. הייתי אז בת 19 ופשוט הערצתי אותה על זה, וכמובן שפחדתי ממנה יותר משפחדתי מהתגובות של הסובבים".

 

בסוף אותו קיץ חזרה סעד לניו יורק ועבדה שם במשרד עיצוב צעיר. יום אחד היא נתקלה במודעת דרושים בעיתון ה"ניו יורק טיימס" שחיפשו בה מישהי שמתעניינת באופנה ומדברת כמה שפות. "מסתבר שזו הייתה מודעה לעבודה במגזין 'Interview'", נזכרת סעד, "התקבלתי ועבדתי כאסיסטנטית של העורכת הידועה אינגריד פישי. שוב, המזל שיחק לטובתי. למדתי לעבוד ברצינות, זה כבר לא היה סטאז' כמו ב'ווג' צרפת. עבדתי שם שנה - ארגנתי מסיבות עם אלטון ג'ון ו'פראדה', והייתי מבלה עם אנשים כמו דיוויד בואי וג'וליאן שנבל. פישי לימדה אותי לשים לב לפרטים ולהיות תמיד כנה, והכי חשוב לא לקחת אף אחד ושום דבר כמובן מאליו".

 

ואיך הגעת לעבוד אצל אנה וינטור?

"עזבתי את המשרה ב'Interview' כי רציתי לחזור ללימודים, ובמקרה הייתי בארוחת ערב שהכרתי בה מישהי שהתרשמה ממני וסיפרה לי שמחפשים עובדת במשרד של אנה וינטור. רציתי לקחת חופש מהתחום, אבל החלטתי לראות במה מדובר בכל זאת. הגעתי לריאיון אצל וינטור, שכבר ביררה עליי פרטים אצל העורכת מ'ווג' צרפת. לשמחתי העורכת שיבחה אותי בפניה, והתחלתי לעבוד".

 

איך אנה? ואני רוצה את כל האמת, בלי טיוחים.

"היא לא צועקת ולא כזאת משוגעת כמו שהציגו אותה. היא כן מאוד מרוחקת ומקצועית, וצריך להביא לה את הספר בסוף היום ואת הקפה בדיוק כמו שהיא רוצה. אבל אני לא חושבת שיש עבודות שלא צריך להתנהג בהן ככה עם הבוס, זה מאוד מקובל בניו יורק. אני חושבת שהבחורה שכתבה את הספר (לורן וייסברגר, "השטן לובשת פראדה" - י"ר) פספסה את הצדדים החיוביים של העבודה ב'ווג' והתמקדה רק בשלילי. כן, זו חוויה אינטנסיבית, אבל גם מאוד טובה".

 

היו לך שיחות אישיות איתה?

"לא, היא לא מגיעה לרובד של שיחות אישיות עם אנשים. אבל כן יכולתי לבוא אליה אם הייתה לי איזושהי בעיה. למשל, אחרי שישה חודשים שעבדתי אצלה, האסיסטנטית של גרייס קודינגטון עזבה כך שהמשרה הזאת התפנתה. אמנם הייתי שם רק חצי שנה, אבל ידעתי שאם לא אנסה לקבל את המשרה הזאת עכשיו מישהי תתפוס אותה וזהו. אז העזתי, פניתי לאנה וביקשתי להתראיין למשרה הזאת. היא הסכימה ועבדתי אצל גרייס ארבע שנים".

החמיצות שוב באופנה. אנה וינטור וגרייס קודינטון

(צילום: אימג' בנק / Getty Images)

 

למה רצית לעבוד אצל גרייס כל כך?

"גרייס עושה את כל התהליכים הקריאייטיביים והאמנותיים במגזין, וזה פתח טוב להיכנס לחלק של האופנה ממש, ללב של המגזין. בארבע השנים שעבדתי ב'ווג' ארה"ב עבדתי עם האנשים הגדולים ביותר בתחום. גרייס היא גאון, ואופנה היא הדבר הכי חשוב בשבילה. היא פשניסטה אמיתית. במסגרת התפקיד עבדתי עם סלבס כמו ניקול קידמן, אומה תורמן וקירה נייטלי. הכרתי אישית מעצבים כמו בלנסיאגה ומארק ג'ייקובס, וטיילתי בכל העולם בלוקיישנים מדהימים. פתחו בפנינו כל אתר צילום שרצינו. מקומות שאף אחד לא יכול להיכנס אליהם, נפתחים בפני 'ווג'".

 

מה ה־Catch?

"למרות מה שחושבים, ל'ווג' אין כל כך הרבה כסף וכל הפקת צילומים כרוכה בהרבה משא ומתן. כל הזמן הייתי צריכה לנסות להשיג כמה שיותר תמורת כמה שפחות".

 

העיקר שחגגת בארון הבגדים המטורף של "ווג"...

"הארון זה חדר ענק מלא בגדים שמתחלפים כל יום, ויש לך כניסה לראות את כל העיצובים לפני כולם. היינו מקבלות המון מתנות, אבל לא היינו יכולות ממש להיכנס אליו, להתלבש ולחגוג כמו ילדות".

 

ועכשיו אחרי שעזבת, אין געגועים לגרייס?

"אני פוגשת אותה בכל פעם שאני באה לניו יורק, נשארנו חברות טובות".

 

Home Sweet Home

מסתבר שגם בצבא־הגלאם מגיע היום לקפל את הציוד ולהזדכות עליו. הגעגועים לישראל גברו על אפרתי ודניאל, והם החליטו לחזור ארצה. "עזבתי כי רציתי להתקדם ולהיות ארט דירקטורית, אבל זו שהייתה מעליי ישבה חזק על הג'וב", מספרת אפרתי, "זה מקום שאף אחד לא עוזב בו את העבודה, אנשים נשארים שנים. נורא רציתי להתעסק בבגדים עצמם בשטח, אז הלכתי על סטיילינג. מבחינתי סטיילינג זה הכי קרוב ל'ניילון' שאני יכולה לעשות כרגע".

 

"אני עדיין רשום בסוכנויות", טוען דניאל, "חלקן בניו יורק וחלקן באירופה, והן מספקות לי תצוגה לפי המעצב שמבקש אותי. אני מממן את הטיסות, אבל השהייה היא לא בעיה כי יש לי חברים בכל העולם".

 

גם סעד עזבה את משרדי הווינטור כדי לחזור לחלומה הישן: "הרגשתי שמיציתי את עולם המגזינים וגם רציתי לחזור ללימודים. עשיתי שם את כל מה שרציתי, וחוויתי המון. עכשיו אני גרה באיטליה ולומדת לתואר שני במינהל עסקים".

 

יש לכם טיפ לקוראות שרוצות לעשות את זה בחו"ל?

דניאל: "תמיד לזכור שיש לך עוד המון מה ללמוד, ולא לבוא בגישה של 'אני יודעת הכול'. להיות צנועה ולעבוד קשה כמו פועלת שחורה, אבל כן לשמור על הקטע העיצובי שלך. בשלב הראשון כדאי לעבוד בארץ, יש פה מעצבי שיער מאוד טובים".

אפרתי: "העבודה בחו"ל מאוד תרמה לי מבחינת סטנדרטים והתנהלות מקצועית בעבודה. אני נותנת הרבה יותר כבוד לאנשים ולמקצוע שלהם. לכל אחד יש את החלק שלו בעבודה וצריך לסמוך עליו. הם גם מאוד יעילים מבחינת הזמן, שזה עוד משהו שלמדתי. לא למרוח זמן עבודה, ולא להתעסק בשטויות אפילו כשיש הסחות דעת כמו טאלנטים ואביזרים. כשאת שם, אני ממליצה לקחת קורס בתחום שאת רוצה לעסוק בו. בדרך כלל מי שמנחה את הקורס הוא מישהו מהתעשייה, ואם תהיי טובה בעיניו הוא ידחוף אותך. צריך להכיר אנשים מבפנים, אין ברירה. וגם כשעובדים בארץ, תמיד לרחרח מי מסביבך עבד בחו"ל. סתם התמנגלות במסיבות לא תעזור".

 

סעד: "כדי להצליח ולשרוד בתחום חייבים לאהוב את זה מאוד. מאחורי הגלאם יש המון עבודה סיזיפית, ואם את לא אוהבת את זה את לא תעריכי את זה ותראי רק את השלילי ואת הקשיים. בתחום הזה החיים האישיים והמקצועיים מתערבבים כמעט לגמרי. את עובדת כל היום ובערב יוצאת לאירועים, כך שנעשה כבר קשה לתקשר עם אנשים שהם לא מהתחום. לכן חשוב לשמור על חברות עם אנשים מבחוץ, צריך איזון".