אני צריך לדעת שנגמר. עדיף על סימני השאלה
לפעמים את מגיבה לי מיד, ולפעמים את ממש מתעלמת ממני. מה את רוצה? שאחזר כמו שהיו עושים פעם, או שאתנהג כאילו סתם זיון? אני חושב שהבנתי את הרמז, אבל מה אם לא הבנתי?
הבנתי את הרמז. מה שמאכזב אותי זה שלא יכולת פשוט להגיד. רק שלוש מילים: "היה נחמד, ביי". או כל דרך אחרת שהיתה עולה בראשך. העיקר שיהיה ברור. את זה אני יכול להבין, הרי אני לא מצפה שכל אשה בעולם תתאהב בי, ובטח שלא אחרי שלוש פגישות, בעצם ארבע. ושלוש אורגזמות.
וואו, היה ערב מדהים. מההתחלה הרגשתי שיש בינינו כימיה, למרות שעל פני השטח לא תקשרנו יותר מדי. מה שהציל את הדייט הראשון היה זה ששתינו חמש בירות כל אחד. ועוד כמה צ'ייסרים. אני שילמתי. תכל'ס היה די משעמם. אפילו צחקנו על זה, אם אני זוכר במדוייק תחת הערפול הקל שהייתי בו, צחקנו שכל השיחה היתה על הטיול בדרום אמריקה, למרות ששנינו עברנו כמה שנים מאז.
בנשיקה האחרונה זרקתי לך שאני לא בעניין של משחקים
ואז לקחתי אותך הביתה, והתחלנו להתנשק בכזה פרץ של תשוקה שלא הייתי צריך יותר מזה. ולמרות שעמדנו בכניסה לבניין שלך ושפת הגוף של שנינו צעקה: בוא נמשיך! אמרת שלא כדאי, מוקדם מדי, ובוא נשאיר משהו לפעם הבאה. הסכמתי, באמת שהסכמתי. למרות שלפעמים בדייטים אחרים הייתי נלחם על עצם זה שסקס בפגישה הראשונה לא שורף מהר מדי את הפתיל, ובטח שזה לא סתם, ובעצם כל מה שרק יכולתי להגיד בשביל להיכנס פנימה - הפעם זה לא היה מתאים. יש לי סבלנות, אז הלכתי, ובנשיקה האחרונה זרקתי לך שאני לא בעניין של משחקים, ואת ענית שגם לא. הייתי מבסוט באותו לילה.
אני כבר לא כל כך בטוח איך הדברים התגלגלו אחר כך, אבל יצאנו לדייט נוסף ושוב שתינו לא מעט, והזמנת אותי לעלות, אבל עוד מראש הודעת שזה לא תזמון טוב, שאת במחזור, ובלי למצמץ התפשטת ונשארת רק עם תחתונים קטנטנים, שעשו אותך כל כך סקסית.
אמנם לא שכבנו, אבל הלכנו לישון מרוצים ומסופקים, אני לפחות. נראה לי שגם את לא סבלת.
ואז הדברים התחילו להסתבך. יומיים אחרי כן קבענו להיפגש כשאסיים לעבוד. שלחת סמס בעשר וחצי שכבר חזרת לעיר ויצאת עם חברים לדיזנגוף. עניתי שבטח עוד שעה אני משתחרר. עברה שעה. וכל כמה דקות, למרות שהייתי עסוק, התרגשתי לחשוב שאני פוגש אותך עוד מעט שוב. אז שלחתי סמס להודיע שסיימתי ואיפה את, ולא היתה תשובה. מעצבן. טוב, אולי לא ראית, אולי לא שמעת, הרי קבענו להיפגש. ו-20 דקות מורטות עצבים אחר כך שלחתי עוד סמס. וגם הוא לא קיבל תשובה.
סימן השאלה לא הפסיק לנקר לי בראש כמו מקדח אוויר
העצבים היו כבר די גבוה. ניסיתי לשמור על פאסון, אבל סימן השאלה לא הפסיק לנקר לי בראש כמו מקדח אוויר. משהו התפקשש בדרך, בטח לא ראית את ההודעה. או שאולי כבר נרדמת. כמות מרשימה של תסריטים עברה לי בראש. אז התקשרתי, למרות שידעתי שאין סיכוי שתעני, וכך היה. אין ברירה, הלכתי הביתה לבד וחשבתי עלייך. ההיגיון הבריא אומר שכשתקומי בבוקר ותראי שניסיתי, תחזירי תשובה בנוסח: "מצטערת, בלה בלה בלה, ניפגש אולי הערב או מחר?"
אבל שום תגובה. העצבים כבר בשמיים! שיחות עם חברים, השותפה, חברה טובה, כולם אמרו לי לשמור על רוגע, לא להיות קרציה, זה רק יוריד לה ממני, סבלנות ועוד ועוד. זה דיאלוג שחזר לא מעט פעמים בימים שאחרי. אז אחרי יומיים נשברתי והתקשרתי. ענית, וקשקשנו קצת. רמזתי שקבענו, והתקשרתי, ולא החזרת שום תשובה. לא ממש ענית אלא החלפת את הנושא, אז לא התעקשתי. החלקתי, כלום לא קרה. שלא תחשבי שאני אובססיבי. נפגשנו שוב יומיים אחר כך, הכימיה עדיין היתה שם, והגענו אלייך, והיה ברור שנשכב.
היה טוב. אפילו ממש טוב. לא פרוע, אלא רך, מפנק, מתוך נתינה הדדית, חום ואינטימיות. כשיצאנו לעשן סיגריה במרפסת, בשקט בשקט ששותפה שלך לא תשמע, אמרתי לך שמאוד התעצבנתי. הבנת מיד על מה אני מדבר וענית במבט מושפל שאין לך תירוץ, וסליחה. ונתת לי נשיקה. אז סלחתי. לעצמי כמובן, אמרתי לעצמי - אתה יכול להירגע. מתפתח פה משהו... אז הלכנו לישון, לא לפני ששיחקנו עוד פעם, וכשנרדמנו בסביבות שש בבוקר, השמש כבר זרחה. הייתי מאושר. הבוקר היה רגוע, משכנו את הזמן במיטה, שתינו קפה עם סיגריה, אני עישנתי, את לא. ואת אמרת שהיום את מחפשת עבודה ונשיקה וביי. יום חדש, הרגשה טובה.
לא הצקתי, לא התקרצצתי, לא נהייתי רומנטי עד הקאה
לאט לאט הרשיתי לעצמי להירגע. הפחד שכל זה עוד שנייה נגמר לא נעלם, ממש לא, אבל ירד דרגה. לא הצקתי, לא התקרצצתי, לא נהייתי רומנטי עד הקאה. השתדלתי להתנהג רגוע. הרי למדתי על בשרי כבר מזמן, שכשאתה רוצה, היא לא רוצה, וכשהיא רוצה, אתה מיד לא רוצה. טוב, אז במצבים כאלה מבחינתי רק סקס זה לא רע. למה לא, קשה לוותר על סקס זמין, גם אם אני רק מחשב את הזמן עד שיימאס. נראה לי לגיטימי.
ושוב ממשיך להסתובב התקליט השבור, שני סוגים של מצבים: אני מתקשר ואת עונה מיד, או חוזרת שתי דקות אחרי, ומדברים ומקשקשים, או שאת לא עונה. ולא חוזרת. התעלמות. שוב מתעצבן, אבל שומר על קור רוח. אם אלחץ זה רק יוריד לך. אני מתאפק. אבל ממש בא לי לראות אותך, זה רע? הרי אם את מרגישה כמוני, לא אגזים ואומר שאני מאוהב, אבל בהחלט יש פרפרים בבטן. וזה משהו שלא הרגשתי הרבה זמן. אז אם את גם, ושומרת על אדישות מכוונת, למה המשחקים?
ממש בא לי להיות איתך, להכיר אותך, אולי זאת אהבה? אני מתבייש להגיד את זה בקול רם, אפילו לעצמי, אבל הרגש הזה כל הזמן עולה מחדש. ומעצבן אותי שזה לא בסדר, שמוקדם מדי, אל תיסחף, הרי הייתי בסרט הזה כבר כמה פעמים, ועד היום זה לא נגמר בטוב. הרי אפשר לדעת על בן אדם מהרגעים הראשונים אם יש או אין משיכה. אם יש זה יכול להתמוסס בקלות ולהיעלם, אבל אם אין, שום דבר לא ייצור את זה. מה את רוצה? שאחזר כמו שהיו עושים פעם, או שאתנהג כאילו סתם זיון? מיליון סימני שאלה!
אני מדסקס עוד עם היועצים, ואומר לעצמי שהפעם זו היצירת קשר האחרונה מצידי, זהו, לא עונה, לא צריך, נגמר. ודווקא אז את עונה, שיחה קצרה ונעימה. קובעים להיפגש בעוד יומיים, ואני מחכה בשקט. מנסה להרחיק את המחשבות עלייך הצידה. מידי פעם בודק בפרופיל שלך אם יש פעילות. אין, אבל יש לך תמונות מדהימות. יפהפיה.
כעבור יומיים, שבהם קיוויתי שתהייה איזו מחווה, אפילו קטנה, סמס, משהו, הציפייה היא לחינם. כבר כמעט עשר, ועדיין לא התקשרת. זה הדדליין שקבעתי לעצמי, אז אני מתקשר. רגע של מתח מעורב בחרדה, האם תעני או לא?
את עונה. אח, נשימת הקלה. אמרת שהרגע חזרת לדירה, ויש אצלך כמה חברים. שאלתי אם נפגשים הערב כמו שתיכננו וענית שבעיקרון כן. מה זאת אומרת בעיקרון ? זאת אומרת שתתקשרי כשהם יילכו וניפגש. צחקוקים קלים, וניתקנו.
לאט לאט הבנתי שאת לא תתקשרי
מבחינתי, בעוד שעה-שעתיים גג את מתקשרת ועושים משהו. שלא תחשבי שאני רק חרמן. אצלי, אצלך, נצא לשתות, מה שבא לך , אמרתי לעצמי. אז ראיתי טלוויזיה, וקצת איסוף חומר למבחן שצריך להגיש עוד כמה ימים, ולאט לאט הבנתי שאת לא תתקשרי. הרגשתי בבטן. באחת בלילה הואלת בטובך לשלוח הודעה שרק עכשיו הם הלכו, שאת הולכת לישון ולילה טוב.
היה ברור מאוד: את לא רוצה.
העצבים שלי בשמיים. אני לא מצליח לישון, אני מחליט לא להגיב, פשוט כי כל דבר שהייתי כותב בחזרה היה יוצא מלא כעס ושנאה.
אמנם הרגשתי מראש שככה זה יהיה, אבל כבר הבנתי שנגמר. טוב, בעצם זה מה שניסיתי לגרום לעצמי להבין. שזהו, נגמר. אין לך את האומץ להגיד את זה, אבל ברור שאת לא רוצה. ואולי לא? את מבינה, זו בדיוק הבעיה. הספק שמנקר לי בראש. לא יודע מה, לא יודע איך להסביר את ההתעלמות לסירוגין, פעם כן ופעם לא, זה רק גורם לי להרגיש רע. סרטים בראש. מה זה סרטים, סיוטים. אני כבר מריץ בראש את כל התסריטים איך אני מפנה את הכעס שיצרת אצלי כלפייך, איך אני נפטר ממנו. זה אוכל אותי מבפנים. אולי לשלוח לך מכתב, אולי הודעה? אולי להתקשר, אולי להתעלם, לנתק מגע? הבעיה שלי היא שעד שאני לא משוכנע שזה נגמר, תמשיך לרוץ לי בראש השאלה... ממש עינוי סיני.
אני צריך שתגידי את זה בצורה ברורה, מה כל כך מסובך? לא מתאים, שלום. פשוט מאוד. תבחרי איזה ניסוח שבא לך, שמעתי כבר את כולם. לפעמים אמרו לי, לפעמים אמרתי בעצמי, שמעתי בסרטים ובסדרות, קראתי בספרים. לא משנה. "זה לא אתה, זה אני", בסיינפלד ניסחו הכי טוב מכולם.
אני צריך לדעת שנגמר. עדיף רגע של כאב, מנצח של סימן שאלה. כי אם אין סיום, מכובד זה תמיד יהיה מוטל אי שם בחלל. של הראש שלי, כמובן, את כבר שכחת ממני מזמן.
