בצעירותי גדלתי במרחק כמה מאות מטרים מבית העלמין המרכזי לחללי העדה הדרוזית שנפלו במערכות ישראל. יום הזיכרון היה תמיד יום מיוחד ומרגש בעוספיא, הכפר שאיבד שמונה מבניו כבר במלחמת העצמאות. אין משפחה שאין לה חלל, ויותר מ-400 חללים דרוזים בקהילה שמונה 1.5% מאוכלוסיית המדינה, מקרבים את השכול לכל אחד.
סבי עקרם ז"ל, לוחם בעל עיטור, ביקש ממני ללוות אותו לטקס יום הזיכרון כל שנה, גם כשכבר הגיע לשנות ה-90 שלו. גופו גבה הקומה של הלוחם המצולק לא יכול היה עוד לתמוך בו, אבל הוא התעקש לבוא ולהיזכר בחבריו שחלקם נפלו עוד לפני קום המדינה, כמו חסן אבו רוקן ז"ל. הוא שאל תמיד מי נציג הממשלה שנשלח לשאת דברים, והתאכזב אם לא היה זה מנהיג פוליטי בכיר או לפחות שר.
כדי להבין את הפטריוטיות הדרוזית, צריך רק להציץ מבית העלמין הצבאי של עוספיא אל מעבר לחומה. בבית העלמין עצמו רואים רק שדה חרוש - הוא כמעט לא מעיד על מאות שנות קבורה שאסור לסמן במצבה, בהתאם למסורת הדרוזית. עם זאת, אנשי הדת נתנו הכשר מיוחד לקבורה צה"לית בניגוד לאמונה הדתית, לפיה המתים למען קהילתם ומדינתם הופכים לסמל גדול מהחיים.
יום הזיכרון בערבית נקרא בעצם חג הזיכרון. הוא מהול בעצב אבל בהרבה גאווה על הצעירים שנתנו את היקר מכל למען הכלל. הם ממלאים את שני הצווים המובילים של המסורת הדרוזית: אומץ ונדיבות.
בילדותי שחררו אותנו מוקדם מהלימודים בבית הספר בכפר, כדי שנוכל להשתתף בטקס יום הזיכרון הרשמי. האווירה המשפחתית חסרה לי אחר כך, כשעברתי ללמוד בחיפה. הטקסים בבית הספר ליאו בק ובסמ"ת אמנם היו יפים, אבל חשתי בחסרונם של סבי ושל האווירה המיוחדת, בה לקחו חלק אלפי דרוזים שבאו מכל רחבי הצפון להשתתף בטקס.
מאז הרחקתי לכת והגעתי לקצה מערב בשליחות דיפלומטית. הגעגועים ליום הזיכרון של עוספיא עולים בי בכל אחד מימי הזיכרון שארגנתי ברחבי העולם, במהלך 20 השנים האחרונות. אך ימי הזיכרון שציינתי עם ישראלים רבים בארבע כנפות תבל הם הדבר הכי קרוב שיכול להיות לטקס בכפר. בחו"ל אתה עד למושבות הישראליות, דווקא ביום שבו חבריהן בוחרים להיות הכי ישראלים בעולם. יום שבו אף אחד אחר, אפילו הוא יהודי, לא יוכל לגעת בעצב הייחודי הזה.
בכל טקס אני מקריא שיר עברי - לעיתים זהו שיר שכתבתי לזכרם של שני צעירים מעוספיא, כרמל וחסין מנצור, שנקטפו בטרם עת. יחד עם בני המשפחות השכולות אני מתפלל שקורבנם יזרז את בוא השלום.
אֵיךְ תֵּדְעִי שֶהוּא הַמַּלְאָךְ?
הַאִם תְּזַהִי אוֹתוֹ וְהוּא
יְזַהֶה אוֹתָךְ?
הַאִם יִשְׁתַּקֵּף בְּעֵינָיו כְּאֵב הַכַּרְמֶל,
וְדִמְעוֹתַיִךְ עַל כְּנָפָיו
יְעוֹרְרוּ חֶמְלַת הָאֵל?
אֵיךְ תֵּדְעִי שֶהוּא הַמַּלְאָךְ?
הַאִם יֵדַע, שֶׁכָּל דַּקָּה כְּשָׁנָה
מֵאָז הָלַךְ?
הַאִם יִזְכֹּר נְשִׁיקָה,
שֶטַּעְמָהּ קֶצֶף-יָם?
הַאִם יֵדַע, שֶהוּא לֹא כָּאן,
וְאַתְּ נִשְאַרְתְּ שָׁם?
אֵיךְ תֵּדְעִי שֶהוּא הַמַּלְאָךְ?
הַאִם תַּעְתּוּעֵי הַלֵּב
הָפְכוּ הַנֶּגֶב שֶׁלָךְ?
הַאִם הָאַהֲבָה יְכוֹלָה
לָעוּף מֵעַל הַכְּאֵב,
וְאַתְּ תּוּכְלִי לַעֲמֹד,
כְּשֶהוּא תַּחַת אֶבֶן שׁוֹכֵב?
אֵיךְ תֵּדְעִי שֶהוּא הַמַּלְאָךְ?
ד"ר רדא מנצור, קונסול כללי של ישראל באטלנטה ודיקן הסגל הדיפלומטי בעיר