חצי קציצה שנשארה בצלחת. משולש הפיצה המיותם בקרטון. שארית הארטיק המטפטף שהילד זנח בדרכו לעוד סיבוב במגלשה. כמעט בלי לשים לב אנחנו חוטפים אותם לפה במקום להעיף מיד לפח, וזה עולה לנו ביוקר.
"צריכת שאריות שנותרו בצלחות הילדים יכולה להסתכם במאות קלוריות מדי יום," מזהירה הדיאטנית הקלינית סימה פלג מרשת סטודיו ".Cהמשמעות של צריכה יומית עודפת של כ100- קלוריות בלבד תהיה תוספת של כ400- גרם במשקל מדי חודש. כלומר, עלייה אפשרית הדרגתית של כחמישה קילוגרמים בשנה." התוצאה תהיה עגומה למדי גם כשמדובר בחצי הכמות: צריכה יומית עודפת של 50 קלוריות תוביל לעליית משקל של 3-2 ק"ג בשנה. "עכשיו תנסו להכפיל את זה במספר הילדים ובמספר שנות הילדות שלהן," מבהילה פלג.
כמו רוב ענייני האכילה, גם תופעת ההורים המשמינים מה"חבל-ים" מתחילה מהראש. "הרצון לא לזרוק, המחשבה שחבל על הכסף, גורמים לנו להשמין,"
אומרת ענבל קרקו, הדיאטנית הראשית של שומרי משקל".אכילת השאריות היא אכילה סתמית, אגבית, לא מודעת. נדמה לנו שאנחנו בכלל לא אוכלים, אבל המחיר של האכילה הזאת הוא ממשי לגמרי, והוא גבוה. גם כשהערך הקלורי של כל שארית אינו גבוה, זה מצטבר. זה נאכל בעקבות דילוג על ארוחה – נדמה לי שגמרתי את תקציב הקלוריות היומי שלי, אז אני מוותרת על ארוחת ערב, אבל נשארת רעבה, ולכן אוכלת עוד ועוד שאריות ושטויות, ולמעשה צורכת הרבה יותר קלוריות במצטבר מאשר לו הייתי מתיישבת ואוכלת בצורה מסודרת פרוסת לחם עם גבינה, נניח. וכשהשאריות נאכלות בנוסף לארוחה שלי, אז הן בטח מיותרות."
הבעיה העיקרית עם ה"חבל-ים" היא שבסך הכל הם סידור מאוד נוח. "זה נורא מפתה," מסבירה פלג. "ארוחת שאריות היא ארוחה חסכונית, זמינה, ללא זמן הכנה נוסף ואפילו בלי ללכלך צלחת נוספת. מה עוד שהרבע שניצל הנטוש מצליח לעורר את הגנים הפולניים בדרכו לפח, ושאריות החביתה מזכירות את מיליוני הרעבים באפריקה ואת סיפורי המצור על ירושלים של סבא. ואז כבר באמת חבל לזרוק. אבל בעצם, הכי חבל על הבריאות והמשקל. אלא שאנחנו לא עוצרים לחשוב אם באמת כדאי לנו להכניס את השאריות האלה לפה? האם זה רעב או שעמום? מה המחיר הקלורי של העניין הזה"?
כדי לא ליפול במלכודת השאריות, נסו את הטיפים הבאים: