חנוני וחנונותי, מהפך

"קיק אס" הוא לא סתם קטע שונה בתוך ז'אנר הקומיקס: נעם רשף מאמין שהוא יכול לשנות את הז'אנר עצמו. הרי אם למדנו משהו מתולדות הקולנוע - ממה שקרה למערבון בשנות ה־60, ממה שעבר על האקשן בניינטיז - זה שלפעמים אין כמו סרט קטן שנעמד וצועק "האהבל בטייטס הוא ערום"

"קיק אס" עומד לשנות את סרטי הקומיקס. אל תטעו: הוא לא הולך לעשות המון כסף כמו "האביר האפל", להציב רף ויזואלי חדש כמו "אווטאר" או לזעזע את עולמכם באופן כללי. בבסיס מדובר בסרט מאוד קליל ומאוד מגניב - עזבו את ההתלכלכויות של קמרלינג במדור הסרטים, הוא לא יודע - ובעצם זהו. אבל מדובר בתמרור. ממש ככה, סימן מוסכם שנתקלים בו כשנוסעים בכביש. סימן שמספר לכם שתכף יהיה סיבוב חד והדברים ישתנו.

 

זה קורה בכל ז'אנר: מפעם לפעם מופיע סרט שמחולל שינוי, או לפחות מצביע עליו. שחושף את מה שקורה מאחורי הקלעים, וגורר את המכניזם אל אור השמש האכזר שמחסל את האשליה, או לכל הפחות מגלה לצופים - ואולי חשוב מזה, לקולנוענים אחרים - שהשינוי מגיע. לא מדובר כאן דווקא בפרודיות או בסרטים קיצוניים במיוחד; מה שתמרורים קולנועיים כאלה עושים זה לשנות את התפיסה שלנו, לגעת בתובנות שהיו שם תמיד, בתת־מודע - ועכשיו, אחרי שיצאו החוצה, אין דרך להחזיר אותן בחזרה לארון. זה נכון בכל פעם שסרט יוצר הגחכה או הזרה של המוסכמות המקובלות בכל ז'אנר שלא יהיה, וזה נכון שבעתיים כשהפריט שזה עתה יצא מהארון הקולקטיבי שלנו הוא טייטס.

"ברצינות? חשבנו שרק משתינים איתו"

 

המקרה המוזר של ארנולד שוורצנגר

באופן שאי אפשר להגדיר אותו אלא כראוי לשמו, "קיק אס" בועט בקונבנציות של עולם הקומיקס - החל בגירסה המודפסת שלו, סדרה בת שמונה חוברות בסך הכל, וכלה בגירסה הקולנועית. הגיבור הוא טינאייג'ר חנון וחרמן שמחליט להפוך לגיבור־על. הוא מארגן לעצמו תלבושת מגניבה, כלומר צמודה, ויוצא לשוטט ברחובות כדי להכניס ולחטוף מכות. למה? כי הוא משועמם, כי אין לו סיכוי עם אף בחורה בבית הספר, כי הוא לא רוצה להיות לוזר. "קיק אס" הוא הכינוי שלו, כי זה בדיוק מה שיש לגיבור־על ואין לתיכוניסט מהצד הלא נכון של בית הספר: היכולת לבעוט בתחתים באשר הם.

 

כל מה שחשבתם לרגע כשראיתם את "ספיידרמן", "X־מן" או "באטמן" נאמר ב"קיק אס" בקול רם. הרעיון של תלבושת צבעונית וצמודה נראה פתאום אידיוטי, שלא לומר מפוקפק מינית. גיבורי־על הם הפנטזיה של החנון שלא מצליח לעשות את הבחורה, לנקום בבריון, להתמודד עם מותם של אנשים קרובים. בפנטזיה הזאת יש צדדים פתטיים, מכמירי לב, חולניים. "קיק אס" מציג את כולם, כולל יחסי אב־בת מטרידים למדי. הוא מציג את הטירוף ואת האלימות חסרת הרחמים שמאחורי המיתוס הנוצץ של גיבור העל שפועל מחוץ לחוק. הוא עושה זאת מתוך היכרות והבנה עמוקות של המיתוס הזה וההיסטוריה שלו, והוא נכנס בו חזיתית. בפעם הבאה שתראו יפיוף אמריקאי הולך בסמטה ופותח את החולצה כדי לחשוף תלבושת צבעונית לא תוכלו שלא לגחך, ויותר מזה, "קיק אס" מעביר היטב את המסר שאחד מהמאפיונרים שמופיעים בו רוצה לשלוח לציבור: להיות גיבור־על זה רע לבריאות. פיזית, אבל גם נפשית. הגיבורים שלו נדקרים, נורים, נדרסים ומדממים.

 

הסרט הזה מגיע בדיוק בזמן. מה שהתחיל כז'אנר סרטי קיץ הגיע לשיא מפתיע עם "האביר האפל": פתאום התברר שסרטי קומיקס יכולים ליצור אירועים קולנועיים בסדר גודל של "טיטאניק", להפוך ליקירי הביקורת, להיות מועמדים לאוסקרים הגדולים. מאז ההופעה המוטרפת ההיא של הית לדג'ר, התחושה היא שסרטי הקומיקס לכודים בין שני קצוות: האלגוריה הנפוחה מכאן, וסרט האקשן הבומבסטי של הקיץ משם. דקה לפני שהכל הופך לרציני מדי ויוצא משליטה, לא תזיק כאן זריקה של קצת ציניות להורדת הנפיחות.

 

ברור, כבר היו פרודיות על סרטי קומיקס. "סופרהירו" היה קומדיה אידיוטית במירע המסורת של סרטי "מת לצעוק"; ויליאם ה' מייסי ובן סטילר הופיעו ב"אנשי המסתורין" הדי מוצלח אך הלא ממש מצליח; גם ב"משפחת סופר־על", ואפילו ב"הנקוק", היו אלמנטים פרודיים מובהקים. אבל "קיק אס" הוא סיפור אחר. הוא סרט קומיקס לגיטימי ששייך לז'אנר אבל מודע לו, ושצוחק עליו בלא מעט אכזריות אבל אוהב אותו.

 

מאחורי הסרט עומדים צמד בריטים: את הסדרה ברא מארק מילאר הסקוטי, אחד מיוצרי הקומיקס המצליחים בעולם. למילאר יש עבר של לקיחת דמויות קומיקס ידועות למחוזות ההארד־קור האלים, וחיבה לקולנוע. מתיו וון האנגלי עבד עם גאי ריצ'י של ימי "לוק סטוק" וביים את "אבק כוכבים", גם הוא עיבוד לקומיקס וסרט מגניב בפני עצמו. בשורה התחתונה, מדובר כאן בצמד שמבין בקומיקס ויודע קולנוע. הם לא באים ללעוג לז'אנר, אלא לדחוף אותו קצת כדי שיזוז קדימה. פתאום סרט יכול להכיל גם גיבורי־על בתלבושות צמודות, גם סקס, גם אלימות קשה וגם שימוש נדיב ב"פאק". סרטי קומיקס, אומרים לנו כאן, יכולים לפנות גם למבוגרים. ולא במובן שעשה את זה "האביר האפל".

 

כבר אמרתי, זה לא ש"קיק אס" יעשה ים כסף. בכל זאת מדובר בסרט עצמאי, בלי כוכבים גדולים אם לא סופרים את ניקולס קייג', אבל זה לא משנה: סרט לא חייב להיות בלוקבאסטר, או אפילו להחזיר את ההשקעה, כדי להשפיע או כדי לייצג את הרגע שבו ז'אנר משתנה ומתפתח. קחו לדוגמה את סרטי הפעולה.

"ססאמו, הסודוך סגור" 

 

אי אז בשנות ה־80, האקשן היה ז'אנר ברור וממוקד. שורה של כוכבי אקשן עתירי שרירים וסטרואידים משלו בכיפה - סטאלון, שוורצנגר, וויליס, גיבסון, אתם מכירים את הרשימה - והסרטים היו אלימים, לא פוליטיקלי קורקט ומאוד כיפיים. העידן הזה הגיע לקיצו באמצע שנות ה־90: "שקרים אמיתיים" של ג'יימס קמרון מ־1995 הפך להצלחה האמיתית האחרונה בקריירה הטרום־פוליטית של שוורצנגר, סטאלון כיכב ב"איש הרס" ב־94' ואחר כך שקע בין קומדיות, ניסיונות מכמירי לב לשחק, וסרטי פעולה שסירבו לשחזר את צלצול קופות העבר. ז'אן קלוד ואן דאם נגע לרגע בכוכבות אמיתית ב"טיים קופ" מ־94', והחליק משם מהר מאוד לארץ הסרטים שמדלגים על הקולנוע ומגיעים ישר לדי.וי.די. וכן הלאה וכן הלאה, אבל אף אחד מאלה לא היה הסרט שסימן את קץ העידן. את זה עשה כישלון קופתי מהדהד מ־93' בשם "אחרון גיבורי הפעולה".

 

שבוע רע להפסיק להסניף

הכוכב היה שוורצנגר. הבמאי היה ג'ון מקטירנן, גאון האקשן מ"מת לחיות" ומ"הטורף". התקציב היה 85 מיליון דולר. ההכנסות בארה"ב: רק 50. כואב. אבל בראייה לאחור, הכישלון של "אחרון גיבורי הפעולה" ניבא את גורלו של ז'אנר שלם. הסרט היה מלאכת מחשבת של אירוניה ומודעות עצמית לגבי שוורצנגר בפרט, והקולנוע שהוא מייצג בכלל. ומה שקרה זה שאחריו, כל המאפיינים הקלאסיים של הז'אנר - האלימות המוגזמת, הנבלים המופרכים, הרפליקות השנונות שבאות אחרי חיסול עוד רע מטונף - נראו פתאום פאסה. ייתכן שזה מה שחיסל את הסרט בקופות: הצופים רצו אסקפיזם, וקיבלו סאטירה שבעטה קצת בהם עצמם. בכל מקרה, עידן השרירנים נגמר. גיבורי הפעולה של היום הם מאט דיימון בטרילוגיית בורן וקיאנו ריבס בסרטי "המטריקס". השריד האחרון לאסכולה הישנה הוא ג'ייסון סטתאם, אבל הסרטים שלו מלווים תמיד בקריצה ובמודעות עצמית, ורחוקים מלהיות שוברי קופות או אירועים קולנועיים.

 

שיהיה ברור, אני לא טוען שהסרט הספציפי ההוא של מקטירנן ביצע סיכול ממוקד בז'אנר שלם. הרי אם נרחיק את המצלמה וניקח זווית רחבה יותר, נגלה ברקע את בחירתו לנשיאות של ביל קלינטון, והשתלטות הדמוקרטים על השלטון אחרי שלוש קדנציות רפובליקניות רצופות. סביר להניח שהקולנוע שיקף תקופה חדשה, תקופה שבה לא היה לשרירים מקום כבעבר. אבל "אחרון גיבורי הפעולה" היה בפירוש הקול המקונן על העידן שנגמר.

 

אפשר לחשוב על כמה וכמה סרטים שנולדו מתוך ז'אנר מסוים, ואז ביצעו בו ניתוח בלי הרדמה. דוגמה טובה הוא "טיסה נעימה" מ־1980, שהיה יותר מסתם פרודיה על סרטי אסונות: הוא פירק אותם לגורמים, כשהיוצרים לא שוכחים אף קלישאה וניואנס דרמטי, ודאג שלא תוכלו לראות עוד אחד כזה בלי לצחוק במקומות הלא נכונים. הוא לא הגחיך רק את המאפיינים החיצוניים־שטחיים של סרטי המגדלים הלוהטים והספינות הטובעות; הוא חשף כל טריק בספר לתסריטאי הקטסטרופה המתחיל.

 

הטיפול לא חייב להיות רק ברמת העלילה והתסריט. גם האלמנט הוויזואלי של הקולנוע קיבל מדי פעם טיפול דומה. "שליחות קטלנית 2" ו"פארק היורה" העבירו בתחילת שנות ה־90 את סרטי האפקטים אל הפאזה הבאה. הנה תרגיל קטן ולא בלתי מהנה: צפו בשני סרטי "שליחות קטלנית" הראשונים ברצף. שניהם עדיין מצוינים, אבל הסרט הראשון התיישן להביך. האפקטים בו נעים מהסביר מינוס לפתטי. מישהו באמת מאמין שהבובה המגוחכת בסצנה שבה המחסל מבצע בעצמו ניתוח שדה, כולל שליפת עין, היא שוורצנגר? והרובוט בסוף הסרט, שזז כמו חולה שיגרון עם אלת בייסבול שתקועה לו בתחת? לא בדיוק הלם ואימה.

 

"שליחות קטלנית 2" (1991) ו"פארק היורה" (93') לא היו הראשונים שהשתמשו באנימציית מחשב מודרנית, אבל הם היו הראשונים שביססו עליה את המאסה הקריטית של החוויה הוויזואלית. מאז המחסל הנוזלי של ג'יימס קמרון והדינוזאורים של סטיבן ספילברג, כל סרטי האפקטים שקדמו להם איבדו משהו. כבר לא היה צורך להתעלם מהתנועה המקוטעת של בובות סטופ־מושן שאמורות להיות מפחידות, ולהפעיל את הדמיון כדי שיפצה על טכנולוגיה פרימיטיבית. וככה, בלי שום כוונות חתרניות, שני סרטים שינו ז'אנר שבעצם לא התקדם הרבה מאז שקינג קונג טיפס על בניין האמפייר סטייט ב־1933.

 

בניגוד לז'אנרים קולנועיים אחרים, לסרט הקומיקס יש בסיס במיתולוגיה שחיה במדיום אחר לגמרי. סרטי הקומיקס כתופעה נמצאים איתנו עשור, אבל החוברות המצוירות מסתובבות כבר משנות ה־30 של המאה הקודמת; המדיום כבר עבר מהפכים והתבגר, ונראה שהגירסאות הקולנועיות שלו משלימות עכשיו פערים. אבל כבר אמרנו שזה נכון לא רק לגבי סרטי הקומיקס: כל עניין הז'אנרים הוא למעשה שילוב של מחזורי חיים והשפעות חיצוניות.

 

בואו נזכיר משהו כמעט טריוויאלי: גם במאים רואים סרטים. הגל החדש הצרפתי, שנולד בסוף שנות ה־50, לא השפיע על הוליווד של שנות ה־60 וה־70 כי כל כך הרבה אמריקאים הלכו לראות את "עד כלות הנשימה"; הוא עשה את זה כי סקורסזה וקופולה ואלטמן ראו אותו. ואם לחזור לסרטי הפעולה, אז כשבמאי האקשן של תחילת שנות ה־90 ראו את הכישלון ההוא של שוורצנגר ומקטירנן, הם חשבו שאולי יהיה מגוחך לעשות עוד סרט עם סטאלון בגופייה. והם ראו גם את סרטי האקשן ההונג קונגיים של ג'ון וו מסוף שנות ה־80 ומתחילת ה־90, והעיניים שלהם נפקחו. וו עצמו הושפע מסרטי הפעולה והפשע של המערב, לקח את הנוסחה, ונתן לה להסניף קוקאין. ככה הסרטים שלו נראו: כמו אקשן אמריקאי על סמי מרץ. הבמאים המערביים מצידם לקחו את הנוסחה והביאו אותה בחזרה לאמריקה, והנה מ.ש.ל - מחזורי חיים והשפעות חיצוניות.

 

זאת לא הדוגמה היחידה. קוונטין טרנטינו לקח את הבי־מוביז של ילדותו - סרטי פשע, קונג פו, מלחמה - ובנה על גבם קולנוע חדש. בתגובה החליטו עשרות במאים צעירים שהם יעשו את ה"ספרות זולה" הבא, והציפו את בתי הקולנוע בחיקויים זולים של מה שהפך לרף החדש לסרט מגניב. קופולה עיצב מחדש ב"הסנדק" את סרט הגנגסטרים, ואחראי חלקית מן הסתם אפילו ל"הסופרנוס". אבל אם יש ז'אנר שבאמת עבר ניעור דרמטי, זה המערבון.

 

חג ומועד ונופל וקם

סרטי הקאובויים והאינדיאנים הם אולי התת־ז'אנר הוותיק ביותר בקולנוע בכלל, ובטוח הייצוגי ביותר של הקולנוע האמריקאי. כל כך ייצוגי שגם במדינות אחרות רצו לעשות כאלה, וכל כך אייקוני שהיה ממש מתבקש לפרק לו את הצורה. התוצאה היא שלאורך תולדות הקולנוע, כמה וכמה במאים גדולים שרצו לקרוא תיגר ולמרוד במוסכמות עשו זאת דרך המערבון - וסופם ששינו אותו לגמרי, שלא לומר עד לאבדון.

 

אם רוצים לשים את האצבע על הנקודה שבה המערבון החל להשתנות, צריך לדבר על שנות ה־60. וגם כאן אפשר למצוא ברקע אירוע היסטורי מעניין, הסתבכות אמריקאית במדינה קטנה בשם וייטנאם. בואו נתחיל במשחק עם ההשפעות חיצוניות: ב־1961 הוציא הבמאי היפני אקירה קורוסאווה, שתמיד הושפע מהקולנוע האמריקאי, את "יוג'ימבו" - סרט על סמוראי נטול אדון שמגיע לעיירה קטנה ומסתבך עם צמד כנופיות יריבות. מערבון לכל דבר, כולל נבל שמסתובב עם אקדח תופי שאירגן לעצמו באמריקה. כעבור שלוש שנים החליט במאי איטלקי להפוך את "יוג'ימבו" למערבון ממש; לתפקיד הראשי הוא ליהק כוכב טלוויזיה אפרורי בשם קלינט איסטווד. לסרט קראו "בעבור חופן דולרים", ולבמאי סרג'יו ליאונה.

"זה קצת לוחץ, יש את זה בלארג'?" 

 

זוכרים שאנחנו לא מדברים כאן על השפעות הדדיות נטו, אלא על שינויים? אז במעבר דרך המיקסר התרבותי הזה, משהו קרה למערבון. הרוטב האיטלקי שינה אותו: נעלמה החלוקה הברורה בין הנבל עם הכובע השחור והזיפים לטוב עם הכובע הלבן והמצפון. במערב הפרוע של ליאונה כולם לא מגולחים, ואף אחד לא לגמרי מוסרי. הגיבור הוא אף פעם לא איש חוק, והמניעים שלו הם חמדנות או נקמה או שניהם.

 

ההשפעה של ליאונה, יחד עם ההתפכחות והציניות שהביאה וייטנאם, ניכרו גם בהמשך. "חבורת הפראים" של סם פקינפה מ־1969 הוא מערבון מדמם שהגיבורים שלו הם חבורת פושעים ספק פסיכוטיים עם משאלת מוות ברורה; "הקלפן והיצאנית" של רוברט אלטמן מ־71' השתמש במערבון כדי להעביר ביקורת על הטירוף הקפיטליסטי - חזון רחוק מהתמימות ומהפטריוטיות של מערבוני ג'ון וויין. והעניין הוא שיש גבול למתיחת הפנים שאפשר לעשות לז'אנר עם כללי משחק כל כך ברורים, אז בהמשך נטשו הבמאים את הז'אנר כליל, והעבירו את המסר לסרטים שהתרחשו בזמן הווה. בערך בתקופה ש"קאובוי של חצות" הפך את הבוקר של פעם לג'יגולו של עכשיו, המערבון נכנס לשנת חורף ארוכה.

 

טקס האשכבה הסופי של המערבון היה "בלתי נסלח" של קלינט איסטווד מ־1992. איסטווד לקח את המיתוסים הידועים - השולף הכי מהיר, הדו־קרב המכריע, ההגנה על החלש מפני פורעי החוק - והראה מה עומד מאחוריהם. באקט שמבקרי קולנוע רבים פירשו כהכאה על חטא הדמות הקולנועית שלו־עצמו, איסטווד חשף את האלימות אכזרית ותאוות הבצע והאלכוהול הזול והזונות האומללות שהיו החלק הבאמת פרוע של המערב. האקדוחן מהסרטים של סרג'יו ליאונה ריחף מעל דמותו של וויליאם מוני, ואיסטווד השתמש בזיכרון הזה כדי להחריב עד היסוד את המאפיינים של גיבור המערבון שהוא עצמו עזר לבנות. "בלתי נסלח" הפך את הצפייה לא רק במערבונים עתידיים, אלא גם בקלאסיקות העבר, לחוויה מפוכחת יותר.

 

אלא שעדיין אפשר לשמוע נקישות חלושות מתוך ארון הקבורה. "ההתנקשות בג'סי ג'יימס" זכה לביקורות לא רעות; "3:10 ליומה" אפילו הצליח קצת. אפילו "ארץ קשוחה" הוא בסופו של דבר סוג של מערבון, והאחים כהן הולכים עכשיו על רימייק ל"אומץ אמיתי" של ג'ון וויין. כמו בסרטים וכמו בקומיקס, למתים יש נטייה לחזור לפתע לחיים. זה פשוט חלק ממחזור החיים הקולנועי, שצועד יד ביד עם המציאות הפוליטית והחברתית שמסביב.

 

המערבון עדיין חי. סטאלון, אחרי שהוכיח שרמבו ורוקי עוד חיים ומתאגרפים, חוזר השנה עם סרט הפעולה The Expendables בכיכובם (או לפחות בהשתתפות) כל המי ומי זקן: משוורצנגר, דרך וויליס ועד דולף לנדגרן. קצת כמו בפוליטיקה הישראלית, מי שמפסיד לא באמת יורד מהבמה. ז'אנרים שממצים את עצמם הולכים לנוח, ואז חוזרים - לדור חדש של במאים וצופים שהפכו את הנציגים הישנים שלהם לקאלט, ומוכנים לקבל אותם מחדש. עם אריזה קצת אחרת, עם מודעות עצמית משופרת, ובכל זאת.

 

כמו שמן קיק

תור הזהב של סרטי הקומיקס סוגר עשור (אם מתעלמים מ"בלייד" ומתייחסים ל־"X־מן" כמבשר המהפכה). מאז 2000 לא היתה שנה בלי סרט גיבורי־על, כשבנוסף לאלה זוכים לא מעט רומנים גרפיים וסדרות מהשוליים לעיבודים קולנועיים. "אבק כוכבים" כבר הוזכר, אבל גם "היסטוריה של אלימות" למשל הוא עיבוד לקומיקס. מבט קדימה מגלה שהמגמה ממשיכה בלי סימני האטה, ו"קיק אס" מגיע בדיוק בזמן כדי לנעוץ סיכה בבלון שהתנפח קצת יותר מדי. אם הכותב הסקוטי והבמאי האנגלי יצליחו לתרגם את הצלחה של הסדרה למסך הגדול - את זה נדע רק החל באמצע החודש, כששבועיים אחרי הבכורה שלו בישראל יופץ הסרט גם באמריקה - יכול מאוד להיות שסרטי הקיץ של 2011 כבר ייראו קצת אחרת. ואולי זה שוב קשור לרוח החדשה שנושבת מהבית הלבן, רוח שהיא פחות מלודרמטית ואלימה מהמשב הקודם.

 

גם אם "קיק אס" יחלוף לו בלי רעש וצלצולי קופות, מספיק יוצרים ומנהלים בהוליווד יראו אותו ויתחילו לחשוב קצת אחרת. הטייטס והגלימות יישארו באופנה, אל תטעו. אבל אולי האנשים שבתוכם יתחילו לקלל, לזיין, ובאופן כללי להיות אנושיים קצת יותר. זה בפני עצמו מספיק כדי להיות בעדו, לא?