אני זוכרת את נקודת הזמן המדוייקת בה הפכתי להיות אמא שלי. זה לא קרה כאשר התחלתי להעדיף ליפסטיק אדום על פני כל השאר, גם לא כאשר למדתי להכין את המקרונים בגבינה כמעט כמוה. זה היה בשעות המנומנמות של שבת אחר הצהריים, כאשר טעמו המתוק של סוף השבוע מעורסל עדיין במרכז הלשון, אבל על השפתיים כבר נקווים רסיסי בוקר יום ראשון.
בדיוק אז הגיחה הגנטית שלי לסלון ושאלה האם היא יכולה להצטרף לשתי חברותיה, שממש ברגעים אלה יושבות בבית קפה. עדכון: הילדה בת 9. פרצתי בצחוק שהבהיל את גוגל, כלבת הבית והאמת – גם קצת אותי. היו מהולים בו פאניקה, תימהון וחוסר אונים. "מה שאלת?"
"נו, אמא, אני יכולה ללכת עם *** ועם *** לבית קפה? הן הולכות לשתות מילקשייק ולאכול סופלה". טוב, השמיעה שלי בסדר. זאת רק המציאות שמתעוותת לי מול הפרצוף.
"הן הולכות לבד?"
"כן".
"אז התשובה היא לא".
"אבל למה?"
"כי ילדות בנות 9 לא יושבות לבד בבית קפה ואוכלות סופלה. ילדות בנות 9 יושבות בבית ואוכלות קורנפלקס".
"אוף, אמא, לכולם מרשים ורק לי לא", התחיל מצעד הסחיטות הרגשיות. כאן, בנקודת הזמן המזוקקת והצלולה הזו, הפכתי להיות אמא שלי, תוך שאני יורה נאום חוצה סלון וחוצב גבולות.
"אני אמא שלך, אני לא אמא של כולם", נעמדתי על שתי הרגליים וגילמתי למופת את תפקיד הסופר-אמא של עצמי. "מי זה כולם? תראי לי אותם" המשכתי, מרוצה מאוד מהאפקט המצטבר על ילדת-ההפוך הנדהמת, שהצטנפה עם כלבתה בפינת הספה וקיבלה את הדין בדמעות.
"אבל אמא, את לא מרשה לי כלום", בכתה וקרעה לי את הלב. עדיף שהיא תבכה עכשיו מאשר ששתינו נבכה בעוד כמה שנים, ניסיתי להרגיע את עצמי בעזרת קלישאה פולנית ידועה, אבל גם תהיתי, ביני לביני, מתי מתו ימי-התום ואיך קרה שילדות בנות 9 החליפו את הקלאס בקלאסה?
ערב יום העצמאות, עצוב לומר שאנחנו מתבלבלים בין עצמאות לבין הפקרות. בין לשחרר להם חבל לבין לדאוג שהם לא יתלו את עצמם באמצעותו. די באשמתנו, לילדים שלנו יש כל-כך מעט זמן להיות ילדים. הם מתבגרים מהר מדי ולא רק בגלל ההורמונים שמתגנבים לנו אל תוך האוכל. הם מתבגרים מהר מדי מפני שהגבולות בין עולם הילדים ועולם המבוגרים שהיו בעבר ברורים מאוד, דהו כמו גראפטי שנשכח על קיר לבנים חשוף לשמש.
כמעט שום דבר בעולמנו כבר לא שייך חד משמעית רק לעולם המבוגרים או רק לעולם הילדים. ההיררכיה, חברים, מתה והגיע הזמן להודות בכך. וגם בעובדה שיש לנו את כל הסיבות שבעולם להתגעגע אליה ולנסות להחזיר אותה לחיים. לא רק בתוך המשפחה, אלא גם בבית הספר.
ההירארכיה מתה לא רק כאשר בוחנים את האופן בו אנו מתנהלים עם ומול ילדינו, היא מתה גם בזירת הדיבור והפנייה – וכל מי שחלף במסדרונותיו הצרים של מוסד חינוך ושמע תלמידים מדברים אל מורים ומנהלים, יודע למה הכוונה. ההירארכיה מתה גם בארון הבגדים - פעמים רבות מדי, לצד אמא בחולצת קרופ קצרה עד להכעיס צועדת ילדה על עקבים גבוהים עד להכאיב – וכן, גם באמצעות האופן בו אנחנו מתלבשים אפשר לאבחן את טשטוש הגבולות הכואב. אבל לא רק.
לא מזמן קיבלנו במייל הזמנה ליום הולדת של אחד מחבריו של בני הבכור. הילד המתוק שחוגג 11 מתאווה לרכוש לעצמו גיטרה חשמלית וביקש בנימוס מחבריו לכיתה לסייע לו. "אל תביאו לי מתנות. אני מעדיף כסף", נכתב שחור על גבי מחשב ואנחנו לא ידענו האם המדובר במתיחה של ה-1 באפריל או בבקשה אמיתית.
עדיין לא ברור מה יקבל ג'ימי הנדריקס הצעיר ליום הולדתו. סכום המתנה שהילדים החליטו לאסוף עבורו הוא 40 שקלים. במחשבה קרה, המחיר למשפחה הוא ללא ספק נמוך יותר מאשר לקנות את "יומנו של חנון 3" בעברית או את 4 באנגלית, כפי שתכננתי לעשות. אבל מה עם המחיר החינוכי? הרי מכאן והלאה הציפייה של ילדי הכיתה האחרים תהיה לקבל כסף במקום מתנה, מה שללא ספק יגרום לכמת נתינה למעות. יעיל, פרקטי, אבל ללא ספק בעייתי מאוד מבחינת המסר לדור הבא, גם כאשר מדובר בילדי ראשית העשור השני של האלף השלישי.