אני די רגיל ללבד הזה, הוא לא מלחיץ אותי

בינתיים, עד שהאחד שלי יגיע, אני כנראה אמשיך ליהנות מהלבד ומהחופש, מהזמן שיש לי להשקיע בדברים, מהאפשרות שלי להכיר אנשים שלא הייתי מכיר בשום צורה אחרת, ובעיקר - להיות בן אדם שלם בפני עצמי לפני שאני מכניס עוד מישהו לחיים שלי

לייזה מינלי שרה שיר נהדר שנקרא "Live Alone and Love It" (לחיות לבד ולאהוב את זה). בשיר היא מספרת על האשה הזקנה והמאושרת שפגשה ברחוב במנהטן. האשה נראתה כל כך מאושרת, מספרת מינלי, שהיא אמרה שבוודאי יש לה נכדים נפלאים. "לא", אמרה האשה. "ובכן", חקרה מינלי, "יש לך בוודאי ילדים נהדרים". "לא", ענתה האשה שוב. "גברת, את נראית כל כך מאושרת, בטח יש לך בעל נפלא!". "לא!", התעקשה האשה. "אם ככה, יש לך סוד נהדר. אולי תחלקי אותו עם כולם", הציעה לייזה. "תקשיבי לזה", ענתה האשה, וסיפרה לה כיצד היא מאושרת לחיות לבד, אדונית לעצמה - היא קונה לעצמה מה שהיא רוצה והולכת לאן שמתחשק לה. אף אחד לא חוזר באמצע הלילה ומעיר אותה בשביל סקס, ואף אחד לא אומר לה כמה הכובע שהיא קנתה מכוער.  

 

באמת, הרוב המכריע של הרווקות והרווקים בערוץ ובעולם כולו מספרים כמה הם כמהים לזוגיות. כמה הזוגיות הזאת היא מה שחסר להם בחיים. בלעדיה הם לא שלמים ובלעדיה הם לא באמת מאושרים. אבל בעודי צועד לפני כמה ימים ברחוב בשעת לילה מאוחרת (אלה שעות שתמיד גורמות לי לחשוב יותר מדי - אל תנסו את זה בבית!), חשבתי לעצמי שאני די רגיל ללבד הזה. שהוא לא מלחיץ אותי. להפך, לפעמים נראה שהכלבה הזקנה הזאת לא יכולה ללמוד תרגילים חדשים, ולעזוב את הלבד יהיה מוזר מדי.

 

אני יכול להחליט שהלילה לא בא לי לישון לבד

הלבד הזה הוא נחמד: אני יכול ללכת לאן שבא לי, מתי שבא לי. אני כבול ללו"ז של עצמי ושל עצמי בלבד. אני יכול לפגוש אנשים חדשים כל יום או להחליט שאני מבלה שבוע בבית בלי להוציא את האף ובלי לדבר עם אף אחד. אני מחליט מתי אני אוכל, איפה ומה. אני מחליט מה אני שותה, כמה ולמה. אני יכול להחליט שהלילה לא בא לי לישון לבד, או שכן.  

 

אבל רגע, מה אם לא טוב לי? אם קשה לי? אם היה לי יום רע? אז נתחיל בזה שברוך השם יש לי משפחה אוהבת שאני מכיר (את רובה) יותר מ-27 שנים. תסמכו על המשפחה הפולניה שלי שהם לעולם לא יתנו לי לגסוס בבית ללא טיפול. ומלבד המשפחה הביולוגית הנהדרת שלי יש לי משפחה "מרצון", שלל חבריי שרכשתי במרוצת השנים, שנאלצים לשמוע כל יציאה מדוכאת שיש לי, להביא לי מרק עוף כשאני חולה, אבל לדעת שבתמורה אני אבוא להידבק בשפעת שלהם כשהם יצטרכו אותי. קבוצת חברים לא קטנה שמעולם לא איכזבה אותי, ואפילו כמה שמפתיעים אותי כל פעם מחדש עד כמה הם מוכנים לעזור, למרות שהם מנסים לעשות פוזה קרירה.

 

מכל מה שאני אומר לכם עלול להשתמע שאני מעדיף את הלבד, אבל גם לזוגיות יש את היתרונות הנהדרים שלה. שחוזרים הביתה ויש מי שמחכה לך עם חיוך אבל לא מכשכש בזנב. שכשאתה עייף יהיה מי שיהיה מוכן לבשל לך ארוחת ערב או לפחות לעשות את ההזמנה של הטייקאוויי. שאתה יכול להתקשר אליו כשמשעמם לך, ואין לו ברירה אלא להקשיב לשטויות שלך. שיישן ויחבק אותך בלילה. שיאהב אותך ויטפל בך, ואתה תוכל לאהוב אותו ולטפל בו.

 

אבל בינתיים, עד שאחד כזה יגיע, אני כנראה אמשיך ליהנות מהלבד ומהחופש, מהזמן שיש לי להשקיע בדברים, מהאפשרות שלי להכיר אנשים שלא הייתי מכיר בשום צורה אחרת, ובעיקר - להיות בן אדם שלם בפני עצמי לפני שאני מכניס עוד מישהו לחיים שלי. וכשהוא ייכנס, הוא כבר ידע איך אנחנו יכולים להיות לבד כשאנחנו ביחד וביחד כשאנחנו לבד - וזה אפשר ורצוי.

 

ואם אתם דואגים לאשה המסכנה מהשיר בהתחלה - בסיום השיר מתבדחת האשה עם לייזה על הסוד הכי חשוב שלה: "נגיד שאני פתאום מוטרדת, עצבנית או נגיד - חמה. אני מתקשרת לאיזה חתיך גבוה, שחום וצעיר שיש לי. אז זה עלה לי איזה חמישים, או מאה. אז מה?!".